טיפות של אושר

בעוד שמונה ימים אני  לא אשן כל הלילה מציפיה וחרדה לכבוד המחר, יום חמישי בבוקר

אני מתגייסת

נכנסת למערכת הכללית הזאת, שבה אף אחד הוא לא עצמו- כל צוות הפיקוד משחק משחק- טוב יותר או פחות- מעין הגה כזו בשביל החיילים שיסתמו את הפה שלהם, יקשיבו וימלאו אחר הוראות.

כמו תקליט שרוט אני יודעת שלא משנה איפה שימיו אותי אני יודעת שאני אסתדר- באש ובמים- זה לא האישו :)

לקום כל בוקר לתוך מסגרת, רוטינה לשנתיים הבאות שברגע זה אין לי מושג איך היא הולכת להראות, זה כבר לא בשבילי :) אני רגילה לחיות את החיים הטובים- לקום כל בוקר כשהחבר המדהים שלי לצידי, לעשות *** בוקר, קפה טוב עם איזה בסקוויט יוקרתי וארוחת בוקר למיטה עם סלט צבעוני וטרי. אני לא מוכנה לקום כשעוד חושך- אלא אם כן זו שקיעה- ולהתחיל את היום שלי, להכנס למקלחת, להתלבש, לסדר את השיער(חחחח עלק) או לעשות כל רוטינה אחרת שמביאה אותי בסופו של דבר ליציאה מהבית, לעלות על אוטובוס ולנסוע מי יודע כמה שעות למקום ללא כל הנאות או יכולת למימוש פוטנציאל אמיתי, לפתוח  את העיניים וללמוד דברים חיוניים.

אני בטוחה שאת החוויה הזו ישנם אנשים רבים שחייביםן לעבור אטותה בכדי להגיע לבגרות והבשלה מהגיל שאנו קוראים לו "טיפש- עשרה", אך אם נסתכל על העובודות, חיילים רבים הם אידויטים והחיולות נכנסות חכמות ויוצאות עם קילוגרמים עודפים.

החיים הטובים ומלאי ההרפתקאות זה מה שאני אוהבת, ואם אין לי בררה אלא ללכת לצבא- שכמובן יש רצון לחווות חוויה כלשהי- אז אני אמצה כל שניה שם ואנסה להפיק את הטוב ביותר מעצמי ומהסובבים אותי.

"הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם. אף פעם לא אפסיק ללכת. אני עומד איתן עם ראש מורם".

wish me luck

ואם כבר 8 ימים

חג חנוכה שמח לכולם