בלוג סיפורים [:

פרק אחרון !!!!!!!!!!!

_________________

פעם ראשונה - לא ענה

פעם שנייה - לא ענה

פעם שלישית - ענה אמר "ביי" וניתק

פעם רביעית שהתקשרתי הוא צעק "תני לי את הזמן שלי!!!" וניתק.

כל פעם שהתקשרתי הרגשתי צביטה חזקה יותר ויותר בלב.

אני אוהבת אותו אני אוהבת אותו אני אוהבת אותו!!!!!!!!

________________

"אני לא יכולה לנשום." קבעתי והתיישבתי על הספה מאחורי הקלעים של התחרות.

"פשוט תרגעי מאמי, את תהיי טובה. אני מבטיחה לך." הרגיעה אותי גל.

"נו, נו תתעשתי על עצמך. יש לנו הופעה שהרביץ! יא! איטס שואו טיים!" הלחיץ אותי ערן עוד יותר.

"תוגה באמת..." אמרתי, ונשמתי בכבדות.

"גלוש? בואי לשבת נו..." נכנס איתי מאחורי הקלעים.

למי שלא מבין - כן, הם ביחד.

אבל אדם ? עוד לא סלח לי, וזה אחד מהגורמים שמלחיצים אותי יותר- הוא לא יהיה שם בשבילי.

"אה, את פה?" חייך אלי איתי "בהצלחה מאמי" אמר.

"תודה" אמרתי בלחש.

"אני לא יצליח לעשות את זה." החזקתי את גל בחולצה.

"די! את תצליחי. מאמי את ענקית! השיר ענק! את תצליחי ובגדול!

טוב אני ואיתי הולכים לתפוס מקומות. את תעשי את זה שומעת אותי?" קרצה לי גל והלכה עם איתי.

יופי. עכשיו אני לבד. עם הערן המוזר הזה.

"אוקי, אוקי חימום קולי" אמר לי ערן והקים אותו מהספה.

"לה לה לה לה לה לה לה לה לה" שר ערן בקול מצחיק.

"אין מצב." אמרתי והתיישבתי שוב.

"את מפסידה." אמר ערן וצעד ללהקה בשירת "לה לה לה" מעצבנת.

פתאום גל מתקשרת.

"הלו?" עניתי בבלבול, היא כרגע הייתה פה, או שחלמתי?

"הוא פה!" צעקה גל.

"מה?!" הבנתי מיד למי היא מתכוונת.

הרגשתי שברגע אחד התמלא לי הכח.

"אני מוכנה לשיר!" צעקתי ונראיתי, אפילו לעצמי, מגוכחת.

"טוב, אני הולכת להגיד לו שלום." אמרה גל וניתקה.

ניסיתי להציץ אל הקהל, וכן, ראיתי אותו, הוא היה שם.

אני כל כך מתגעגעת אליו.

כל כך.

"שלום לכולם!" עלתה נערה צעירה - הקריינית לבמה.

הלב שלי קפא.

"אתם מוכנים לשמוע אותם?!" שאלה בקול רדיופוני להפליא.

בתגובה נשמעו קראיות עידוד מהקהל.

"יופי! טוב, הזמרים הצעירים שלנו מחממים את הקולות שלהם מאחורה,

אבל... נצטרך להפריע להם" אמרה הקריינית וגרמה לכמה צחוקים קטנים בקהל.

אולי זה היה בגלל הבדיחה הקטנה שניסתה להצחיק,

או הטווס שהיא לובשת עליה...

"ראשונה תעלה להקת 'בום וקראש'! קבלו אותם בבקשה!" אמרה הקריינית,

והחלל התמלא במוזיקת רוק כבדה,

שכמעט הרסה לי את האוזניים.

איזה 3 דקות של סבל, עד שהם סיימו, וקיבלו מחיאות כפיים אחדות.

"תודה ללהקת 'בום וקראש', ועכשיו להקת..." אני לא שמעתי איזה להקה זאת הייתה,

כי ערן משך אותי מאחורה כדי לדבר איתי.

"מה קרה?" נבהלתי.

"אנחנו אחריהם!" אמר ערן.

"מה?! לא לא... אנחנו אחרונים..." אמרתי בלחץ.

"שינו את סדר ההופעה." אמר ערן.

"טוב, את מאורגנת?" שאל ערן.

הסתכלתי על הסקיני הבהיר הצמוד שלבשתי עם הגופייה התכלת זה היה נראה יפה.

"כן, מוכנה" חייכתי, ונזכרתי באדם, שיושב שם בקהל.

"תודה רבה!" צעקה הקריינית, והרגשתי את דפיקות לבי.

"עכשיו, מורן ולהקתה, בשיר שהיא כתבה, והלהקה הלחינה.

קבלו אותם!" קראה הקריינית ולא האמנתי שזה קורה,

נכנסתי אל הבמה, ומהשנייה ההראשונה - התאהבתי.

התחלתי לשיר כאילו אין מחר,

ומדי פעם הצצתי על אדם, שחייך מאוזן לאוזן.

"תודה רבה למורן ולהקתה. כל הכבוד, כל הכבוד..." אמרה הקריינית והמשיכה להגיד,

אבל כבר לא הקשבתי.

יצאתי מהבמה והלכתי את גל ואיתי שצרחו צרחות עידוד ולא הבנתי בכלל מה הם אומרים.

ואז צעדתי לעבר אדם.

"באת..." אמרתי כאילו לא ראיתי אותו קודם.

"נראה לך שהייתי מפסיד את זה?" אמר אדם.

"היית מעולה." חייך אלי.

"אז מה? אתה כבר לא כועס?" שאלתי את הדבר היחיד שעניין אותי באותו רגע.

"לא. אני אוהב." אמר אדם ונישק אותי.

הוא קצת בלבל אותי, אחרי כל הכעס שלו עליי.

אבל זרמתי. כי אני אוהבת אותו. באמת.

בסוף הטקס הקריינית בישרה, שלא אנחנו ניצחנו. אלא הלהקה שהייתה לפנינו.

אבל עצם העובדה שהופעתי והייתי טובה. הייתה סיבה לחגיגה.

הלכנו לבית שלי לחגוג, אני אדם גל ואיתי.

היה כיף מאוד.

אחר כך רק אני ואדם נשארנו לראות סרט, והוא ישן אצלי אחר כך.

בהתחלה אמא שלי התנגדה, אבל אז היא הבליגה כשאבא הציע לה לצאת למסעדה שהיא אוהבת.

"ביי..." אמרתי מאושרת שהם יצאו מהבית.

אותו הלילה - היה הלילה הכי טוב שהיה לי.

ישבנו ראינו סרט, התנשקנו מלא...

כל דקה ודקה, רק חשבתי כמה אני אוהבת אותו יותר ויותר...

"הכל טוב עכשיו, הכל טוב."

_____________

אוקי , אז ככה זה נגמר :

אני ואדם החזקנו מעמד רק עוד חודש,

ואז נפרדתי ממנו. הוא לא בגד בי, או פגע בי.

פשוט, כי מיצינו.

היה כל כך כיף בקשר הזה, ונפרדנו כידידים.

גל ואיתי עוד לא נפרדו, כנראה זה קשר רציני.

הם כל כך אוהבים, שלפעמים אני מקנאה...

לא, יותר נכון - בא לי להקיא...

( אני מצחיקה את עצמי כשאני מספרת את זה, זה בסדר לא לצחוק )

בטח חשבתם שאני אספר עכשיו שנהייתי זמרת מפורסמת ושהתחתנתי למרות הכל עם אדם נכון ?

אז טעיתם. לא נהייתי זמרת מפורסמת, אלא בעלת אתר נופש די מפורסם בעיר.

ואני ואדם - בטח שלא התחתנו. אפילו לא ידידים.

בסוף התיכון הוא עבר ללמוד בחו"ל. אמרנו שנשמור על קשר,

אבל כמו ברוב המקרים זה לא קרה.

לפני כמה חודשים פגשתי את דן.

יצאנו לכמה דייטים, ועכשיו זה רשמי.

אני לא יודעת מה עם אדם עכשיו,

אך הוא תמד ייזכר כ- האהבה הראשונה שלי.

עם גל שמרתי על קשר, אבל לא הדוק כמו פעם.
אתם יודעים איך זה- אנשים משתנים, ולפעמים חברויות טובות לא נשמרות.

יש לי חברים חדשים עכשיו, אני אשת עסקים די מצליחה בעולם העסקים,

וטוב לי ככה.

אני עדיין לפעמים מדברת עם גל, אפילו אנחנו נפגשות.

אבל לא כמו פעם.

מה שאני יודעת בבטחה ? שאני לא אשכח את תקופת התיכון אף פעם.

התקופה הכי סוערת, מרגשת, מפחידה, ושמחה שהייתה לי בחיים.
גם עכשיו אני מאושרת, עם דן, עם החברים שלי ועם החברה.

אבל תקופת התיכון ? לא תחזור על עצמה.

אני מקווה שאהבתם את הסיפור שלי,

אותי זה לא ישעמם אף פעם (;

עד לפעם הבאה, מורן 3>

_________________

אז זהו , פרק אחרון .

אני מקווה שאהבתם , השקעתי בו המוןהמון ^^

זהו , התקופה של מורן נגמרה ,

ועוד כמה ימים תתחיל תקופה חדשה של דמות אחרת ,

מקווה שתקראו גם את הסיפור הבא ( שיתחיל עוד כמה ימים , אני צריכה קצת חופש ^^ )

אוהבת תמיד ,

ניצן

3333>>>