בלוג סיפורים [:

פרק ראשון בסיפור - שיגועים באוניברסיטה

שלום (:

כמו שהבטחתי , אחרי זמן קצר סיפור חדש .

והפעם - שכבת גיל קצת יותר בוגרת , וקצת יותר מעניינת ... [;

לסיפור קוראים : שיגועים באוניברסיטה

הפעם , הסיפור יתרש בארץ אחרת - ארה"ב

הסיפור יספר , על ילדה - מלינדה טיילר , שהוריה לא אהבו אותה , ולא דאגו לה .

הוריה היו רבים כל הזמן , עד גיל 8 שבו אביה מת .

זאת הייתה אבדה נוראה בשבילה , כי אביה הוא זה שהיה לפחות מאכיל אותה .

מאותו הגיל החיים שלה נהיו קשים פי שתיים ,

ואפשר להגיד בקצרה - שהיא ידעה מה זה לחיות בקו העוני .

בגיל 14 היא התחילה לעבוד כעוזרת מוכרת בשוק .

וקיבלה קצת כסף .

מלינדה בעלת שיער חום חלק חלק, ועיניים כחולות מדהימות.

חברותיה קינאו בה על יופייה, אך היא תמיד הייתה צנועה.

מגיל 14 היא החליטה שהיא רוצה לחסוך כסף ,

כדי ללמוד את המקצוע מנהל עסקים באוניברסיטת בוסטון .

וכן , היא הצליחה לאסוף את הכסף .

ופה , הסיפור שלנו מתחיל ...

____________

7.10

היום הראשון שלי באוניברסיטת בוסטן,

ואי אפשר לתאר את התרגשותי.

אני יושבת ברכבת, כבר קרוב לשעה,

ונדמה לי שאנחנו נוסעים כבר שש שעות!

זה כמו חלום, במיוחד בשבילי...

לאנשים כמוני לא כל יום מגיעה הזדמנות לפתוח דף חדש.

ובטח שלא באוניברסיטת בוסטון!

אני מקווה לשים את העבר מאחורי,

את אמא שלי, שלא התייחסה אלי בכלל,

את דני, ג'וני, בעל השוק הגדול, שהתייחס אלי כמו למנקה,

את שכונת העוני המפחידה,

את ההרגשה כל יום ללכת לישון בבית קטן ורעוע,

בגיל 5, שאין אף אחד בבית.

הרעב שאמא גמרה את כל ארוחת הבוקר.

את הכאב הפיזי, כשאמא כעסה, ולא הצליחה להשתלט על מעשיה,

ואת הכאב הנפשי שאבא מת.

זה היה הדבר הכי נורא בעולם.

כמה בכיתי אז.

על הכל - על העובדה שמעכשיו, זאת אני לבד, בלי אף אחד.

על העובדה שאני לא אראה יותר את הבן אדם הכי חשוב לי בחיים.

על המבט הקר של אמא כשאבא מת,

בכלל לא היה אכפת לה.

'משפחת טיילר' קראו לנו.

אך זה לא היה נכון.

לא היינו משפחה. משפחה זה דבר חם, ואוהב,

שכולם ביחד, שעוזרים לך כשאתה במצוקה.

מה שהיה לנו, זה שנאה.

אני בטוחה שאמא שנאה אותי.

בטוחה.

'די, מלינדה, די לחשוב על זה.' השתקתי לעצמי את המחשבות

הסתכלתי החוצה על הנופים היפים,

המון התרגשות, וחששות היו באוויר,

שמה אני לא אמצא את דרכי,

שלא אמצא את המלווה שאיתה אני אצעד את הדרך למעונות,

שלא אסתדר עם השותפה שלי לחדר,

שישנאו אותי...

אבל כל החששות נמוגו, כשראיתי אותה.

אוניברסיטת בוסטון...

אני זוכרת שהייתי מדבר עם ג'יימי ואלה,

על האוניברסיטה, אמרנו מה כל אחת תלמד.

אני אמרתי מנהל עסקים, ג'יימי רצתה תיאטרון,

ואלה רצ ללמוד קולנוע.

עכשיו אני לא יודעת מה עם חברותיי לחלומות,

מה שאני יודעת, שאני פה, באוניברסיטת בוסטון.

הגשמתי את החלון.

"אוניברסיטת בוסטון!" קרא הכרטיסן הרזה,

קמתי עם המזוודות,

וצעדתי אל עבר הדלת.

"דרך צלחה" חייך אלי הכרטיסן. "תודה רבה" הודיתי לו וירדתי מהרכבת.

בתחנה עמדו אנשים שבידיהים שלטים עם שמות הנוסעים שצריכים להתלוות אליהם.

חיפשתי מלינדה טיילר, לא מצאתי את שמי, התחלתי להילחץ וללכת קרוב יותר אל האנשים,

ואז ראיתי אישה נמוכת קומה, מחזיקה שלט ורוד עם פרחים שרשום עליו את שמי "מלינדה טיילר"

"שלום, את מלינדה?" שאלה אותי האישה, שנשמעה חביבה מאוד.

"כן." חייכתי אליה

"אני דיינה" חייכה אלי דיינה.

"בואי אחרי, אני אקח אותך לאוניברסיטה." חייכה אלי דיינה,

ולקחה אותי אחרי אל אוטו שחור גדול.

"תיכנסי" חייכה אלי דיינה בחביבות.

נכנסתי לאוטו, הייתי נבוכה מאוד - מה להגיד? מתי לצחוק? מתי להיות רצינית?

"זה בסדר, חמודה... את יכולה להיות חופשית איתי." חייכה אלי דיינה, כאילו קראה את מחשבותי.

"אני קצת מתרגשת..." אמרתי במבוכה.

"זה בסדר, חמודה, כל אחד מתרגש לקראת היום הראשון שלו." אמרה דיינה.

"כן, אבל אצלי זה לא ככה. אני לא כמו כולם פה." אמרתי.

"מה זאת אומרת?" שאלה דיינה, ואז כאילו נפל לה האסימון :

"אה... את מלינדה טיילר..." אמרה דיינה, ולא ידעה איך לבטא את שמי.

"אני שמעתי את סיפורך, ובכיתי. את ילדה כל כך אמיצה." חייכה אלי דיינה,  ואיכשהו,

חיוכה הרגיע אותי.

"ובכן, הגענו!" חייכה אליי דיינה, והצביע על מבנה ענק ומקסים, שהקיפה אותו מדשאה ענקית ירוקה,

הסתכלתי על זה המומה.

"בואי חמודה, ניכנס. יש לנו עוד המון דברים להספיק היום" חייכה דיינה, ויצאה מהאוטו.

אני אחריה.

פתחנו את הדלת האחורית, והוצאנו את המזוודות.

היא הראתה לי כל מקום ומקום בקמפוס:

את חדר האוכל, את המקלחות, את המעונות, את הכיתות, את המדשאות, את ההנהלה,

היא הסבירה לי ששם הם מתנהלים לפי שנות לימוד.

תלמידי שנה ראשונה, גרים בקומה הראשונה.

תלמידי שנה שנייה, בקומה השנייה

תלמידי שנה שלישית, בקומה השלישית

ותלמידי שנה רביעית, בקומה הרביעית.

"עכשיו אני אקח אותך אל חדרך,

שתתארגני, בחמש יש אסיפה של כל הקומה הראשונה,

כדאי שתהיי בה." קרצה אליי דיינה.

"הנה" הושיטה לי מפתח לחד שעמדנו מולו - 57.

תודה רבה" חייכתי אליה.

"שתהיה לך שנה מקסימה" חייכה דיינה והלכה לדרכה.

"פתחתי את הדלת, השותפה שלי לחדר עוד לא הייתה שם.

הסתכלתי על החדר, הוא היה נראה כך:

החדר היה גדול, והתחלק לשני חלקים שווים,

בכל חלק הייתה מיתה, לידה שידה קטנה, ארון, שטיח ושולחן כתיבה.

הקירות היו ורודים, (לפחות לבנות), הרצפה השולחן והארון היו לבנים,

המיתה והמצעים היו גם ורודים.

סידרתי את בגדי בארון,

את ספרי בשולחן הכתיבה, ושמתי תמונה שלי ושל אבי על שידה ליד המיתה.

נשכבתי על המיתה ונשמתי עמוק,

לא האמנתי שאני פה, באוניברסיטת בוסטון!

____________

איך ? אהבתם ?

אני אהבתי , זה סגנון אחר לגמרי מהסיפור הקודם ,

אך זה יפה לא ?

מקווה שאהבתם ,

ניצן 333>