בלוג סיפורים [:

בפרק הקודם :

"זאת לא יערה הזאת..." אמר איתי

"היא אמרה" 'יערה מהמלון באילת' אתה חושב שאני מפגרת? איתי, לפני יומיים?! זה אומר שבגדת בי שוב!" אמרתי ודמעות עמדו בעיני.

"ניצן אני מצטער" אמר איתי.

"הפעם זה לא עוזר. צריך לחשב מעשים לפני שמצטערים. גמרנו. והפעם זה סופי."

פרק 8:

"לא ניצן..." אמר איתי, אבל אני כבר התחלתי ללכת.

"אני לא מאמינה שסלחתי לך על הבגידה הקודמת, ואיך העזת לבגוד בי שוב אחרי שסלחתי לך?!

אתה חושב שאני מטומטמת?! שאני לא רואה דברים?! איתי, אני רצינית עכשיו, שלא תעז לדבר איתי, או לגעת בי או אפילו להסתכל עלי יותר בחיים שלך. ואתה לא יודע כמה אני מתכוונת לזה." אמרתי. התחלתי ללכת אבל שוב הסתובבתי.

"ודבר אחרון..." אמרתי והסתכלתי עליו כמה שניות בעיניים ואז הבאתי לו את הכאפה של החיים שלו.

"זבל..." אמרתי והלכתי משם בהפגנתיות. ניסיתי לשמור את הדמעות בפנים, אבל אחרי כמה צעדים הן השתחחרו. לא יכולתי להמשיך ללכת. התישבתי על הרצפה באמצע הרחוב, הצמדתי את רגליי את חזי, ובכיתי.

פתאום הרגשתי שמישהו מתיישב לידי. "גם נסיכות בוכות?" שמעתי את קולו של אופיר. הסתכלתי עליו וחיבקתי אותו. הייתי צריכה חיבוק, והדר לא הייתה שם.

"את רוצה לספר לי?" שאל אופיר, ואני רק עשיתי לא עם הראש כמו שילדות בנות 3 עושות לאמא שלהן שמגישה להן צלחת עם כרוב ניצנים.

"אז בואי לפחות נקום, נשב אצל ציון, הוא בטוח יפנק אותך באיזה פיצת רחמים" צחק אופיר ואני צחקתי איתו.

פשוט, ציון מהפיצה המציא סוג חדש של פיצה: 'פיצת רחמים' הוא הגיש לי אותה כשישבתי עם איתי פעם קודמת שם כשהייתי עצובה. הייתי בטוחה שזה חינם ואז בסוף הוא אמר לי "9.80". התפקעתי מצחוק באותו רגע.

התיישבנו אצל ציון, וציוןם הביא לי את הפיצה. הסתכלתי עליה בחוסר תיאבון, והתחלתי לפרק את הגבינה מהבצק, ולגלגל את הבצק לעיגולים דביקים עיסתיים. "מותק, את לא חייבת לאכול אם את לא אוהבת, אבל אל תבזבזי לי פה כסף" אמר אחד העובדים החדשים של ציון. וציון ישר אמר לו "עזוב אותה, זאתי יש לה זכויות יוצרים אצלי" ציון תמיד מצחיק אותי. הוא ה-ערס המצוי.

"נו, אז מה קורה?" שאל אופיר.

"זה איתי..." אמרתי "נפרדנו סופית."

הבעת הפנים של אופיר לא הייתה ברורה. ערבוב של שמחה על זה שנפרדנו ועצב על ההרגשה שלי. נו טוב.

"אני מצטער... מה קרה?" שאל אופיר וליטף את שערי.

"הוא בגד בי שוב. מסתבר שהוא המשיך להיפגש עם זאת שהוא בגד איתה בי אז. יערה." ביטאתי את השם בלגלוג "הוא לא בתול." אמרתי. אופיר פשוט שתק. זה היה בסדר. לא רציתי שהוא יגיד עוד משהו.

המשכנו ללכת בעיר. פשוט הלכנו ושתקנו. אבל זאת לא הייתה שתיקה מביכה. אלא שתיקה טובה. של חשיבה.

אני לא יודעת על מה הוא חושב. וגם לא רציתי לדעת. לא רציתי להרוס את הרגע.

"ניצן! את לא מבינה מה קרה!" קרא אלי פתאום אביב ילד מהכיתה....