בלוג סיפורים [:

בפרק הקודם :

פתאום בא גם גדול והרטיב את כולי.

"שיט..." אמרתי וקמתי ממקומי הסתכלתי על בגדיי הרטובים מחול וים.

"צריכה עזרה? יש לי כאן במקרה בגדים להחלפה..." שמעתי את הדר.

הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה. ונתתי לדמעות לזרום....

פרק 10 :

"היי, מה קרה?" שאלה הדר, כשישבנו בבית הקפה.

"את כבר יודעת מה קרה..." אמרתי

"נכון... פשוט חשבתי שקרה עוד משהו... כי בכית נורא..." אמרה הדר.

"רבתי עם אופיר" אמרתי בלחש. כבר לא היה לי כוח לבכות. אבל אומרים שתמיד אחרי תקופה רעה באה אחת טובה לא?

"למה?" שאלה הדר. סיפרתי לה בערך את מה שקרה בינינו.

"זה נכון?" שאלה הדר "מה שהוא אמר..." הרגישה צורך להסביר את עצמה.

"את יודעת מה? אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא נכון בחיים שלי עכשיו." אמרתי

"די... אל תגידי את זה. הכל יעבור אל תדאגי" חייכה אלי הדר.

"תודה"

"אין על מה.." אמרה הדר.

"טוב... תקשיבי אני חייבת ללכת..." אמרה באי נוחות

"מה? למה?" שאלתי בהלם. החברה הכי טובה שלה פה על סף התמוטטות, והיא הולכת?!

"כן... כי קבעתי עם חברות בקניון..." אמרה הדר והתחילה ללכת.

"את תהיי בסדר נכון?" שאלה הדר.

"מה זה אכפת לך בכלל?" שאלתי בכעס.

היא לא אמרה כלום והלכה.

חזרתי הביתה, ונכנסתי למקלחת.

אחרי זה יצאתי ותוך דקות נרדמתי על הספה.

בבוקר התעוררתי על הספה.  עוד יומיים מתחילים כיתה ח'.

אמא השאירה לי פתק על השולחן.

"חמודה, תתעוררי ותאכלי ארוחת בוקר. הכנתי סלט וקניתי בורקסים כמו שאת אוהבת.

אחרי זה תלכי ותקני את כל מה שחסר לך לבית הספר אני יחזיר לך מאוחר יותר."

קמתי לאט לאט והלכתי לצחצח שיניים. הסתכלתי במראה. ראיתי פנים עייפות, ועיניים אדומות מבכי.

"ניצן, עוד יומיים את מתחילה כיתה ח'. התחלה חדשה, אהבות חדשות, חברויות חדשות, ואת תגיעי גם כמו חדשה. פי 10 יפה ומטופחת, ופי 100 מצב רוח טוב" אמרתי לעצמי בקול רם וחייכתי לעצמי מן המראה.

לאחר מכן ירדתי למטבח ואכלתי ארוחת בוקר טעימה. ואחרי זה ירדתי לחנות של ציוד משרדי כדי להשלים מחברות, ספרים וכד'.

מהכסף שנשאר לי קניתי שרשרת מקסימה לעוד יומיים, והלכתי לטייל בכוחות מחודשים בעיר.

בדרך פגשתי את הדר עם נטע הדס ודניאל, חברותיה החדשות. היא הרגישה טיפה לא בנוח אבל אני חייכתי אליהן והמשכתי ללכת. הרגשתי חזקה.

אחרי זה עברתי ליד הפיצרה של ציון אז נכנסתי ואמרתי לו שלום.

ואז חזרתי הביתה. וניגשתי לארון. מה אני ילבש למחר?...

בסוף בחרתי לי מכנס קצר בצבע ג'ינס, וגופיית סבא לבנה. פשוט ויפה.

הסתכלתי על הפלאפון - שלוש שיחות שלא נענו - שתיים מאופיר ואחת מהדר.

שתי הודעות טקסט.

מהדר: ניצני... אני מצטערת שלא יכולתי להישאר, את כועסת? דברי איתי מותק.

תשובה: מה פתאום כועסת? הכל בסדר.

מאופיר: ניצן ברגע שאת רואה את ההודעה תתקשרי.

התקשרתי לאופיר. הנה השיחה:

אופיר: היי

אני: מה קורה?

אופיר: אמ... הכל בסדר...

אני: יופי... מה רצית להגיד לי?

אופיר: שהחלטתי שאני רוצה מרחק...

אני: אין בעיה. אני לא יכולה לשנות את ההחלטה שלך.

אופיר: מה?

אני: מה חשבת? שאני עכשיו יתחנן לרגליך? תעשה מה שאתה רוצה. זה בסדר מבחינתי

אופיר: טוב... ביי

למרות שכאב לי, לא רציתי לצאת נואשת. אני רוצה לחזור להיות איתו, אבל אני מעדיפה בדרך קלה מאשר בדרך קשה.

פתאום הייתה דפיקה בדלת. "מי זה?" שאלתי.

אבל לא ענו. הדפיקות רק התגברו.

"מי זה?" צעקתי יותר חזק.

שוב, לא ענו.

הסתכלתי בעיינית, אבל מי שעמד בחוץ כיסה אותה.

"ילדה תפתחי!" שמעתי קול גברי. והדפיקות התגברו.

"תלכו מפה, אני לא פותחת!" צעקתי. הייתי בלחץ. התקשרתי למשטרה, "אני גרה ברחות העולה מספר 9 דירה 5.

תבואו מהר!" אמרתי וניתקתי.

"חבל בכוח, ילדה. אנחנו נפרוץ את הדלת בסוף וזה יהיה יותר כואב בשבילך..." אמר הקול הגברי. בראשי נתקעה המילה 'אנחנו'

"אם הייתם יכולים לפרוץ הייתם כבר עושים את זה!" צעקתי.

"את רוצה לראות שאנחנו יכולים?" שאל הקול הגברי ותוך שנייה עמדו מולי כנופייה של גברים עם מסכות שחורות.

ניסיתי לברוח. הם תפסו אותי. "תלכו מפה! אני התקשרתי למשטרה!" צעקתי.

"אם הם האמינו לך הם כבר היו אמורים להיות פה" צחק אחד מהכנופייה.

פתאום הרגשתי מכה בבטן. נפלתי על הרצפה. הבטן שלי התהפכה. כל כך כאב לי.

אחרי זה בעטו בי בגב בעוצמה כפולה, וקפצו לי על הרגל. כל הגוף כאב לי התחלתי לבכות.

"תעזבו אותי בבקשה" לחשתי. לא יכולתי לדבר חזק יותר. הכאב היה כל כך חזק.

הם המשיכו לבעוט בי ולקפוץ עליי בלי רחמים.

הם עלו למעלה ניסיתי לברוח אבל לא הצלחתי לזוז.

אחרי כמה דקות הם עזבו את הבית.

נשארתי ככה שעה בערך. אפילו יותר.

ניסיתי לצעוק, ניסיתי לזוז. לא הצלחתי לעשות כלום.

אחרי שעה אמא שלי הגיע. לקחו אותי לטיפול נמרץ בבית חולים.

בדרך התעלפתי.

איך זה קורה לי תמיד?