המסך יורד, ההצגה ממשיכה.

כבר כמה זמן שיש לי רצון לכתוב, לשתף, לפרוק. אולי זה בחור שהכרתי שהולך אחרי החלום שלו וכותב? או אולי זאת התוכנית על הילדה מסקס והעיר הגדולה שכותבת יומן ורציתי גם?

אחרי הכרות לא קצרה שלי עם עצמי (משהו כמו 22 שנה) ידעתי שיומן לא יעבוד, אין מצב שאני אתמיד אז למה לא לפתוח בלוג!

מצאתי את עצמי פה בישראבלוג, לגמרי לא ברור איך זכרתי את השם משתמש והסיסמא...

מדהים לראות מה כתבתי פה שהייתי בת 17.

אז זה היה המקום לפרוק, היה את הבלוג הגלוי ואת הבלוג לכתוב את הדברים הקשים.

אחת התקופות היפות בחיי פתאום מקבלת צד שונה שאפילו לא זכרתי שהיה.

הייתי ילדה שמחה ובקריאה לאחור אני רואה ילדה עם צד קצת שונה, ומצד אחר אחת שרק רוצה לטעום מהחיים ולכבוש כמה שיותר.

אז היה מה שהיה ויש את הדברים שנשארו כמו הרצון התמידי לדיאטה והגיעה העת לעשות מעט שינויים בבלוג ולהתאים אותו לאני החדשה.

ממש מריחים את האביב. חג שמח.