המסך יורד, ההצגה ממשיכה.

פעם היתה ילדה, לא סתם ילדה, היא היתה הילדה היפה ביותר בכיתה- היו לה עיניים ירוקות נוצצות, שיער בקבוקים מבריק, היא היתה נורא רזה וגבוהה ממש כמו נסיכה.

היא לא היתה ביישנית אך גם לא היתה מתנשאת.

הילדה תמיד חייכה והיתה שופעת אהבה. היא אהבה הכל ואת כולם- וכולם גם אהבו אותה.

הדבר שהכי אהבה לעשות היה לרקוד. על הבמה היו שמים לב רק אליה, איך היא היתה כובשת את העולם בזמן שנעה בקלילות על הבמה.

היא היתה מוזמנת לכל המסיבות בעיר ואם לא היתה מיד הרגישו בחסרונה.

הבן זוג שלה היה הילד הכי חתיך בכיתה וכמובן שאר הבנים רצו להיות איתה.

היא היתה מצטיינת וכל ציוניה היו טובים.

כל המורים בבית ספר אהבו אותה על טוב ליבה ועל הנכונות שלה לעזור למי שהתקשה.

ועברו השנים

ואותה ילדה גדלה. היא גזרה את שערותיה, הרכיבה משקפים שהסתירו את עינייה היפות ועשתה את הבלתי נתפס לכולם-הפסיקה לרקוד.

היא כבר לא מחייכת, כבר לא מוקפת אנשים,

כבר לא אכפת לה.

ואם אתם רואים אותה, תגידו לה שאני עדיין פה, צופה מהצד.. תמיד מחכה לה.

ותמיד אחכה.