המסך יורד, ההצגה ממשיכה.

7 שעות להגשת העבודה ואני אפילו לא בחצי. חודש נתנו לנו לעשות אותה, אבל אני אחכה עד לשניה האחרונה להתחיל.

למה אני תמיד דוחה למחר את מה שאפשר לעשות היום?

יש דברים שלעולם לא אומר ואת לא תדעי

ומתי שאמות לא ישאר זכרון למחשבותיי

הדמעות ישארו קפואות בתוכי

ואת תדעי שלא הכרת אותי באמת.

ועכשיו כל מה שאת עושה זה להפנות מבט

לא מוכנה להקשיב למה שאני אומר

את לוקחת נשימה גדולה ומחכה לדבר שיוציא אותך מזה

כי פעם היה לך אותי

ועכשיו כבר לא נשאר לך כלום.