(מתוך מה ששלחתי לגוני לפני תשעה חודשים)

לך,

זה כל כך לא הוגן, אחרי שהייתי נקייה כבר כמעט חמישה חודשים. הבולמוסים המחורבנים האלה כל כך לא במקום, כל כך כיתה ח', מזכירים לי תקופות רעות שעברו וזכרונות רעים ואנשים רעים. ליד הכיור אני שונאת את עצמי יותר מתמיד. עוגיות, בורקס, קורנפלקס, שוקולד, גלידה, והכל חסר טעם ומגעיל ומתערבב לי בגרון ואני שונאת את עצמי, ושונאת את כל האוכל הזה, ושונאת את השדים שיושבים לי בתוך הראש, על הכתפיים, בתוך הפה, באצבעות, ומסרבים לעזוב.

קטונתי מלהבין את כל הדברים האלה שעדיין גדולים עליי בכמה מידות, ובכלל

אני כבר לא מבינה (3 שנים בסימן של חוסר הבנה, את יודעת) בשביל מה זה טוב, ובמה זה עוזר לי, אבל איך לעזאזל עוצרים את השדים וזה ממכר ומשקר וכל כך הפוך מכל הדברים שאני רוצה בתקופה הזאת, חוסר השליטה הזאת.

והקולות האלה שיושבים לי על הכתפיים (וכבד לי נורא) לוחשים לי, 300 קלוריות, 400 קלוריות, 450, 500, ואף פעם לא מפסיקים. הקולות הרעים שמלווים אותי כבר 3 שנים (עם עצירה קטנה של חמישה חודשים) שנראות כמו נצח.

בבקשה שמישהו יגרום לזה להפסיק

 ..

קאמבק השנה, למה זה חוזר בכלל ואיך מתמודדים עם זה לגמרי לבד כשאף אחד לא שם לב, והכאבים בחזה כבר חזקים מדי והכל נראה כל כך חסר משמעות פתאום לעומת זה שאני לא הבחורה הכי רזה בשכבה או הבחורה הכי רזה בבית ספר. הבדידות הזאת כבר מטשטשת את החשיבות של כל דבר מלבדי, וזאת רק אני ואני ואני עכשיו, מקדש של שנאה עצמית ואהבה עצמית (כשאני בשליטה, כשאני כנועה, עם הבטן מכווצת והרגליים סגורות), ותודה מאיה, עזרת לי לגלות את טריק השנה- מרלבורו (לא לייט) שסותם לך ת'בטן לחצי יום לפחות ותה ירוק. מתה על תה ירוק, זה גורם לי להרגיש כל כך בריאה, כל כך כמוך, אמא. בא לי לצעוק, תראי מאיה, תראי אמא, תראי דינה, אני כזאת ילדה טובה עכשיו, לא דוחפת אצבעות ולא מברשות שיניים לגרון, זה רק הרעב הזה לקצת אנושיות שלא עוזב לי את הבטן

אימוש שלי, אני כל כך מצטערת