אז תיכף הכל הולך להיגמר וכבר עולות לי דמעות בעיניים. אתה כבר עזבת והיום השמיניסטים עזבו. אני לא בוכה עכשיו דמעות של עצב כי לא עצוב לי, אני רק מתה להסתלק מפה כבר, רק תוהה מה אני אעשה עם עצמי בעוד חודש וחצי. מיכל אומרת לי לנסות לחשוב מה עשיתי בחופש שעבר, אבל מה שעשיתי בקיץ שעבר היה להקיא את עצמי ולא לבכות ולחלום יותר מדי חלומות ולשבת עם עצמי בים, ועכשיו אני לא מקיאה וכן בוכה ולא חולמת ולא יושבת עם עצמי בים. נמאס לי לבכות כבר ונמאס לי לתלות ציפיות בכל דבר. אז אני מנמיכה ציפיות לגבי חופש גדול 2008 ומנמיכה ציפיות לגבי כל דבר אחר. אני חושבת שזאת הייתה הטעות שלי, הציפיות הכל כך גבוהות מהשנה הזאת. חברים ואהבה ואמנות וציונים טובים עלאק. זאת הייתה שנה כל כך מחורבנת שאני אפילו לא זוכרת דברים יוצאי דופן שקרו בה, רק את עצמי בוכה ובוכה ובוכה. בלי חברים, בלי אהבה, בלי אמנות, בלי ציונים טובים, בלי אף אחד. והדבר היחיד שעוזר זה לכתוב על זה. למי אני כותבת עכשיו את מגילת הדיכאון הענקית הזאת בכלל? לאף אחד, לאדון אין שם. בשנה שעברה שעברה הכל היה כל כך בסדר וכל כך לא ידעתי להעריך כלום- לא את אדם, לא את החברים שלי ולא את הציונים שלי. אני מסתכלת על עצמי ומסתכלת על מה שיצרתי ורואה כישלון אחד ענקי... כישלון ענקי, פוטנציאל לא ממומש, יא אללה, אפילו את המילים שלי אני מתחילה למחזר. ובא לי לקחת מאה כדורי שינה ולישון עד השנה הבאה, מה שעקרונית אני גם יכולה לעשות כי הארונות מלאים קפסולות אהובות של מלטונין וקלונקס, משככים את הערות הכואבת ואת הלילות עם כל המחשבות. אבל אני לא אעשה את זה. אני כל כך אוהבת כדורי שינה, יותר מכל דבר אחר בחיים שלי. הייתי מתחתנת עם מי שהמציא את המלטונין, בחיי. אני רק רוצה להיות קצת נאהבת, אני רק רוצה שתפסיקו לנצל. אני רוצה שדברים יתחילו לזוז. סיבה לקום בבוקר.

לא מחר. התסריטים שלי נוטים לא להתגשם בדרך כלל.

הכל נוזל לי מבין האצבעות, גם הזמן, ואני כבר מחשבת את הימים במונחים של "מאז ש". בעוד שבועיים אמא טסה ואז אני אהיה לבד בבית כל השבוע, והצלם שאני אפילו לא זוכרת את השם שלו יגיע לכאן ואני אעמיד פנים שכיף לי. מה-זה כיף. אני בכלל לא רוצה את התמונות האלה, אני בכלל לא רוצה אותו, אבל העיקר שיש משהו לסמוך עליו. ואיך עוצרים הכל