הבית של סבא וסבתא נמכר כמה ימים אחרי פטירתו של סבא. כאילו הבית לא רוצה להימכר עד שבעליו נפטר.

מאז אני חולמת כמעט בכל לילה על הבית, על סבא. חלומות הזויים על גבול המסוייטים. את סבא אני פוגשת בחלום דרך סילואטות שונות. זה אף פעם לא ממש סבא שלי.

אני בוכה עליו המון. ככל שהזמן עובר, זה הופך ליותר ויותר קשה. ועכשיו הסיפור עם הדירה בכלל גמר אותי וניסיתי להבין למה זה קרה.

אז הבית של סבא וסבתא היה מקום המפלט שלי שנים כה רבות. הוא המקום היחיד בו התקבלתי כפי שאני, ללא השבר העמוק ששיסע אותי וממשיך באיזשהו מקום לאורך כל חיי. במקום הזה היה לי השקט והשלווה. במקום הזה סבתא העירה אותי בבוקר שבת עם החיוך המתפרץ שלה וקריאת ההתפעלות שקמתי כל כך מוקדם. במקום הזה למדתי לבגרויות בשמש אחר הצהריים הרכה של קטמון הישנה. במקום הזה בכיתי והתפרקתי וגם שיחקתי שעות על גבי שעות מתחת לשולחן העגול והזקן בסלון. במקום הזה אהבתי להירדם על הספות המעוצבות משום שסבתא לא אהבה כל כך שנכנסים לה למיטה. במקום הזה סבא המהמם את היצירות האהובות שלו, קשר את הכלב פודי לרצועה ודילג בזריזות איתו במדרגות.

במקום הזה חיבקו אותי משני צידי והייתי אהובה בפעם הראשונה בחיי על ידי שני הצדדים שלי.

סבתא עוברת היום לדיור מוגן. אימא התקשרה בבוקר וביקשה לתאר לי את הדירה החרבה שסבתא עוזבת לאחר 55 שנות מגורים משותפים עם סבא. ביקשתי לא לדעת כי זה כואב יותר מדי לדעת שכל ילדותך, כל מה שאי פעם ידעת ואהבת ונרגעת בתוכו, הלך לבלי שוב.

לנצח אשאר הילדה של סבא וסבתא ברחוב דוסתאי 16.