אוקיי,

אז כדי לשבור את המצב רוח החרא שלי הנה משהו שקרה לי לפני כמה שבועות..

זה מסביר כמה המשפחה שלי מנפחת סיפורים.. I:

הנה:

הכל התחיל לפני כמה שבועות,

הלכתי למבחנים באונ' ובדרך הביתה פגשתי את אמא שלי מטיילת עם הכלבה שלי ליד הקניון,

החלטנו שאני אחכה לאמא שלי עם הכלבה שלי בכניסה לסופר והיא תלך לקנות כמה דברים שחסר בבית,

יעני חלב, לחם וכאלה..

אז אני כזה מחכה בכניסה לסופר,

ד"א לא נכנסנו שתינו כי אסור להכניס כלבים..

אז אני רואה כזה בחור אחד שפעם הביא לנו משלוח הביתה וסתם הוא בא ודיברנו כזה,

הוא נחמד והכל.. הוא בעיקר העביר לי את הזמן כשחיכיתי לאמא שלי,

אז באמצע הוא שואל אם אני רוצה להיות חברה שלו,

לא רציתי להיות רעה או משהו אז נפנפתי אותו בעדינות, אמרתי משו כמו:

"לא נראה לי.. אני לא רוצה עכשיו חבר." והוא הציע שנהיה ידידים אז אמרתי סבבה,

השם שלו היה מוחמד ככה שלא צריך להיות גאון כדי להבין שהוא ערבי,

לא שזה מפריע לי פשוט אמא שלי הייתה עושה סצנות בגלל שלאחותי היו הרבה חברים ערביים והיא אומרת שהם הרסו לה ת'חיים.. פקה פקה פקה..

אז הוא רצה ת'מספר שלי ולא רציתי לתת לו כי הבנתי לבד שהוא רוצה להתקשר ושנצא וכאלה ולא היה לי זין לכל הדברים האלה..

קיצר אז לקחתי ת'מספר שלו כי הוא לא הסכים לוותר,

לפחות לא נתתי לו ת'מספר שלי..

אחרי כמה ימים פגשתי אותו שוב והוא היה בטוח שהקשרתי איזה 100 פעם והוא אמר שהוא נתן לי מספר לא נכון..

אז הוא תיקן והלכתי,

אחרי כמה ימים שוב הוא ראה שאני לא מתקשרת אז הוא ברוב חוצפתו בא אלי הביתה!!

הוא ידע את הכתובת בגלל המשלוח,

וטוב.. לא הייתי מוכנה לאורחים אז סתם הייתי בבית עם מכנס טרנינג וגופיה כזאת שאני לובשת בעיקר מתחת לבגדים.

למזלי אמא שלי לא הייתה בבית,

הוא ניסה לשכנע אותי שוב שנהיה חברים ואמרתי לו שאני ממש לא רוצה,

והוא אמר שהוא רוצה שנהיה ידידים ואמרתי לו שזה לא עובד,

שהוא רוצה יותר ואני לא מוכנה לתת,

ואני אישית לא טובה בלראות בנאדם ולדעת בן כמה הוא אז חברה שלי אמרה לי שהוא נראה כמו בן 19-20!!

פאקינג 20! ואני עדיין לא בת 15..

והוא יודע את זה ואני אמרתי לו שהוא גדול מדי,

והוא כזה אומר: "אבל יש קשרים שמישהו גדול מהשני בשלוש ארבע שנים.."

אבל הוא לא קולט שזה פשוט.. אממ.. מה המילה?.. אהה כן.. לא חוקי!

לא שאני מצייתת כ"כ לחוק ושמרת על הכל וזה פשוט זה מוגזם, מה לי ולו?!

אז הוא רצה שאני אתן לו ת'מספר של הבית ולא ידעתי מה לעשות כי לא רציתי לתת לו ת'מספר ורק רציתי שהוא יעוף כבר אז נתתי לו מספר לא נכון ואז הוא שאל אם הוא יכול לתת לאמא שלי מתנות כדי להעביר לי!

אמרתי לו שלאיתקרב לאמא שלי כי תתחרפן מזה שאני בכלל מדברת איתו..

ובכלל גם שלא יבוא אלי הביתה ולא כלום..

הוא התנהג כאילו הוא הבין את המסר והלך,

אח"כ ביום למחרת הוא בא שוב בבוקר!!

הפעם אמא שלי כן הייתה בבית וכמו שחשבתי, היא התחרפנה.

דיברתי איתו והפעם ממש ממש כעסתי אמרתי לו שלא יבוא יותר אף פעם אלי הביתה ולא כלום!

קיצר הוא התאכזב ויותר לא התקרב אלי..

בשבילו הסיפור נגמר אבל בשבילי לא..

אמא שלי שנבהלה לגמרי מכל הסיפור אמרה שהיא תזמין לא משטרה ושהיא תדאג לפטר אותו ומה לא.

בסוף הצלחתי להרגיע אותה אבל היא סיפרה הכל לאחותי שגם היא נכנסה להיסטריה.

היא אמרה שאם הוא ידבר איתי או אפילו יאמר לי סתם היי היא תשלח את חבר שלה שיבוא לכסח אותו..

יופי טופי.. עכשיו אנשים לא מתקרבים אלי..

אמא שלי אמרה שהיא לא דיברה איתו ולא כלום אבל אני לא מטומטמת ואני מבינה לבד למה מתרחקים ממני..

נמאס לי ממנה.. היא מעצבנת אותי יותר מדי..

אני אשמח לקבל תגובות על הסיפור המוטרף שלי D:

ניק.

העלתי עיצוב חדש.

הוספתי רשימה של המוזיקה שאני אוהבת..

תמונה יפה לא? (בעיצוב)

שמתי צבעים טיפה יותר שמחים..

מקווה שאהבתם..

מוזמנים להגיב..

גם פה וגם בפוסט הקודם.. D:

ניק.

כבר כמה ימים אני מרגישה די חרא..

לא בגלל האונ'..

אין לי מושג למה, פשוט תחושה פנימית מגעילה.. /:

ופתאום אמא שלי רק מנסה לבאס אותי עוד יותר וככה גם אחותי..

אנשים תבינו

זה שאני מבואסת זה לא אומר שאני רוצה שתבאסו אותי עוד!

נמאס לי מכל הסצינות שאנשים עושים,

אין לך חולצנ שלא מתאימה למכנסיים סוף העולם..

אני לא מדברת על כל האנשים השטחיים שקיימים בעולם אני מדברת על כל האנשים שמסבבי,

על כל האנשים שכשאני אומרת שאני רוצה לברוח צוחקים ואומרים שאני ילדותית,

על כל האנשים שחושבים שאם אני רוצה לבכות מרוב שרע לי אז זה אומר שאני בכיינית וילדותית,

על כל האנשים שחושבים שאני רוצה תשומת לב כשאני מסתגרת בחדר ליום שלם,

על כל האנשים שחושבים שאני עושה פוזות כשאני מתלבשת בצורה כלשהי,

אתם יודעים מה?!

פשוט נמאס לי!!

נמאס לי מכל אלה שחושבים שיש להם זכות לשפוט אותי!

אני אהיה תמיד רק מה שאני רוצה להיות ולא מה שמצפים ממני,

נמאס לי לאכזב אנשים שוב ושוב ושוב,

אני פשוט רוצה להיות מה שאני בלי שיתחילו לרוץ עלי סיפורים,

אני רוצה שיעזבו אותי בשקט..

אני רוצה שיתנו לי לחיות את החיים שלי בלי כל ההערות הקטנות של כל האנשים שמסבבי,

מה עוזר לי שהשכן ההומו שלי אומר שאני צריכה להנהג "בהתאם לגילי"..

אני לא צריכה שיבואו החברות של אמא שלי ויגידו לה שאני לא בסדר כי אני לא יושבת איתם ומרכלת איתם על כל הדברים שבעולם..

אני לא מה שאמא שי רוצה שאני אהיה ובהחלט לא מה שאחותי רוצה שאני אהיה..

וכל פעם שאני משהו שלא מוצא חן בעיניהן אז הן רק מזכירות לי שאם אבא שלי היה עדיין בחיים הוא לא היה נותן לזה לקרות,

אבל האמת היא שאם אבא היה עדיין בחיים אני לא הייתי במצב כזה,

לפני שהוא מת אני הייתי הרבה יותר מאושרת,

אני אף פעם לא הייתי במצב שאני צריכה לשים מסכה כדי שלא ידעו מה אני מרגישה,

לא הייתי צריכה לברוח לשירותים של בצפר שאף אחד לא ישים לב שאני בוכה מאיזה הערה דפוקה של ילד שלא יודע כלום מהחיים שלו.

אני לא מספרת הרבה דברים להרבה אנשים,

אני לעולם לא מראה מי אני באמת ולעולם לא אעשה מעצמי מישהי אחרת כדי לזכות בצומי,

אני לא צריכה רחמים ולא צריכה שיגידו לי איזה מסכנה אי כי אני לא!

אני מבינה טוב מאוד שיש אנשים שיש להם מצב הרבה יותר גרוע משלי,

ואני יודעת טוב מאוד שיש אנשים שיתנו הכל כדי להתחלף איתי (זה מה שאומרים לי אלף פעם ביום)

אבל אולי לא שמתם לב אבל זה לא עוזר לי ולא משפר את ההרגשה שלי..

מי מבין פה מזה כשמישהו מספר לי על כל הדברים שאבא שלו עושה לו או כשהוא רב איתו או כשהוא כועס עליו,

אני לעולם לא אגיד שום דבר,

אני יודעת שזה שרע לי לא אומר שאני צריכה לדכא אחרים.. אבל זה באמת באמת קשה לי,

נמאס לי למחות דמעות רק כדי שלא יראו אותי ככה..

אבל הדבר שהכי נמאס לי זה..

כשמגלים על אבא שלי אז אומרים בטון מרחם "אני מצטער.. איך הוא היה/ איך זה קרה.."

אני לא מספרת למה הוא מת,

אני לא מספרת על זה שהוא בגד באמא שלי וחי בצ'כיה עם אישה אחרת..

אני גם לא מספרת על זה שהוא היה אלכוהוליסט שביזבז את כל החסכונות שלי ושל אחותי על שתייה בחודשים האחרונים לפני שהוא מת,

אני לא מספרת על איך כל לילה הוא רב עם אמא שלי כי הם לא יכלו לשלם על הדירה ואיימו שיזרקו אותנו לרחוב,

אני גם לא מספרת על איך כהייתי קטנה בכיתי כי לא היה מה לאכול כי הוא בזבז את כל הכסף שאמא שלי השאירה על שתייה,

אבל לא תמיד זה היה ככה,

כשהייתי מאוד קטנה אני הייתי עשירה.

הייתה לנו דירה ענקית וטסנו כל הזמן לחו"ל אחותי סיפרה לי שהיו לנו 2 מכוניות מרצדס גדולות ברוסיה,

אני הייתי ילדה בת 4 עם חליפה קטנה מפראדה ונעליים מגוצ'י..

ויום בהיר אחד איבדנו הכל.

הוא הפסיד את כל הכסף בעיסקה שהשתבשה.. לא הימורים,

הוא היה איש עסקים שקנה דברים בארץ אחת ומכר בארץ אחרת,

הוא עבד במאפיה ואמא שלי סיפרה לי שחיינו תמיד עם שמירה,

היא סיפרה לי שכשהייתי קטנה לא הייתי יוצאת לטיולים כי היא פחדה שיחטפו אותי,

עכשיו תסבירו לי,

איך אפשר לאבד את כל זה ביום בהיר אחד?!!!

היו לי חיים נהדרים ואיבדתי הכל!

פעם הדבר היחיד שהדאיג אותי היה לעשות שיעורים ליום שלמחרת

ועכשיו זה איך לעבור את החודש,

אנשים מתכננים מה הם יעשו בעתיד ופורשים את חייהם לאורך שנים רבות,

אני ואמא שלי יושבות שעות וחושבות איך אפשר לצמצם עוד ועוד רק כדי לעבור את החודש,

אנחנו מקבלות כבר 7 שנים פעם/פעמיים בשנה זימון לבית משפט כי הבעל הבית הישן תובע אותו,

צוחקים עליו כי אין מה לקחת מאיתנו,

משפט ההגנה של אמא שלי הוא: "אתה יכול לקחת בגדים כי זה כל מה שיש לנו."

אנחנו גרות בדירה של עמידר וכולם תופסים עלינו תחת!

נמאס לי מהיחס המזלזל של כל העולם,

כואב לכם לקחת אותי ברצינות?

פשוט רציתי להוציא ממני את כל מה שאני מרגישה כבר חודשים...

להוציא בבלוג אחד דפוק את כל מה שאיש לא יודע עלי.. להוציא את כל הרגשות שגורמים לי לבכות כל לילה מחדש,

מי יודע אולי אני אוסיף בפוסט הבא תמונות שלי..

ניקול.