אני או הפיצול שלי?..

15.03.09

זהו היום שבת הראשון ששמרתי אחרי ההתרגשות אתמול בבית הכנסת, בהדלקת הנרות.

אני לא מאמינה גדולה אבל אני אומרת בגאווה שעברתי את זה ובגדול. בלי מעלית, בלי הדלקת אור, בלי שימוש בכסף, בלי כתיבה ואפילו בלי מצלמה..

מתוך כבוד לאותם חבר'ה ששומרים שבת ואני ביניהם את יום השבת עשינו בהליכה רגלית. יצאנו מהמלון והלכנו ברחובות העיר ורשה. אנחנו הולכים בעיר והעיר אפורה. הבתים ישנים ומכוערים ואנחנו מודים על זה שיש לנו ארץ יפיפייה. אנחנו מגיעים לשטח הגטו הגדול ומגלים שבבתים המטונפים האלה גרים אנשים עד היום. אם לקחת את עתיקות שלנו ולהוריד את רמת החיים פי עשר נקבל בערך את רמת החיים ברחבי הגטו. ואני שואלת את עצמי – איך אנשים מצליחים לחיות בבתים כאלה שבהם המדרגות חורקות, הלובי צפוף וקטן והבניין גבוה מאוד ואנחנו מתלוננים על קומה שנייה בלי מעלית? אבל יותר מזה אני לא מבינה – איך אנשים יכולים לחיות במקום שבו נרצחו אנשים לפניהם במקום שבו היה כל כך הרבה סבל ובכל זאת להמשיך בחיי היומיום בלי בכלל להיזכר במה שהתרחש שם. חנה סיפרה לנו על החיים בגטו ועל הילדים שהיו מבריחים אוכל לגטו ע"י ה"קפיצה" מעל החומה. כשראינו את שרידי החומה נדהמנו איך ילד קטן יכול לעבור מעל חומה של 3 מטר ולא להיפצע בדרך..

ראינו בניין שבמרכזו עוברת חומה. חלקו נימצא בתוך הגטו וחלקו מחוצה לו. וההבדל היחיד ביניהם הוא בצבע הבניין. אני חושבת איך אפשר לחיות עם אותם שכנים חיים ארוכים ומשותפים ואז ביום אחד להפוך לאנשים זרים, שחומה חוצה ביניהם.

הלכנו ועברנו ליד בית ספר. בהתחלה הילדים פתחו את החלונות ונפנפנו לנו לשלום אבל כנראה כשהבינו שאנחנו יהודים התחילו להראות לנו תנועות מגונות ולקלל אותנו. הם הצדיעו לנו את הצדעתו של היטלר וקיללו את חיים איש העדות. ואני עומדת מהצד וחושבת לעצמי האם יש פולין חדשה? האם היחס אלינו ישתנה איי פעם? האם שואה נוספת יכולה לחזור? והרי עדיין שונאים אותנו, עדיין רוצים לפגוע בנו בלי שנעשה משהו בשביל זה..

 עברנו ברחוב שיינה שבו עמד בית חולים לילדים. שם חנה סיפרה לנו שהייתה רופאה אחת שטיפלה בילדים. יום אחד מגיע אליה נאצי ומספר לה שבית החולים צפוף מדיי וצריך לעשות דילול אוכלוסין כדי להכניס אנשים אחרים. בית החולים יכול לאכסן 150-200 ילדים כשבפועל יש הרבה יותר ילדים שזקוקים לטיפול. הרופאה החליטה לתת רעל לכל הילדים ששכבו מחוץ לבית החולים רק כדי שלא ימותו מוות נוראי בתאי הגזים. לאחר הביקור בבית החולים ד"ר ירון עשה לנו הרצאה על רעב. הוא הסביר לנו את התופעות הפיזיולוגיות הנגרמות כתוצאה מרעב כבד.הוא סיפר לנו שכשאר הגוף לא מקבל את הקלוריות שהוא זקוק להן הוא מתחיל לפרק שומנים וכשכבר אין לו מה לפרק הוא מתחיל לפרק את הנוזלים של הגוף שיוצאים מהתאים וזה מה שאנו קוראים לו – תופעת ההתנפחות.היה חשוב לו לציין שאנחנו מתלוננים על רעב ואף משתמשים בביטויים כמו "אני מת מרעב" "מה זה פה גטו תנו לאכול" כשאנחנו אפילו לא יודעים איך זה להתקרב למחצית מהתחושה של רעב אמיתי ואיך היה הרעב באותו גטו.

כמות הקלוריות המומלצת לאדם ביום היא בממוצע 2000. לפולנים בגטו נתנו 680 קלוריות ליום אך ליהודים במצב הטוב 125 קלוריות. קלוריות שמיד היו מתבזבזות לאנרגיה בעבודה הקשה שביצעו. זהו רעב אמיתי. כשלגוף אין שומנים לפרק וכל מה שנישאר לו זה המים ואפילו במצב כזה אנשים שרדו. ואנחנו אומרים שנמות מרעב? אני נזכרת ביום השני למסע שבו הסתכלתי על האוכל וסירבתי לאכול ובכל זאת אמרתי שאני מתה מרעב ,שהבטן מקרקרת. ועכשיו אני מבינה שלא היה זה באמת רעב כי כשרעבים, אוכלים הכל.. אפילו אם מדובר בחרא של חבר..

אחרי ההרצאה של ירון כולם אכלו חטיפים, שוקולד. ואני לא הצלחתי להכניס פירור לפה.

הגענו לבית המשפט שבו שמענו סיפור מרגש של אשת עדות בשם ברכה שסיפרה סיפור מזעזע ובו ראתה איך אם וביתה הולכות ברחוב, שמעה צעקה, הסתובבה אל החלון וראתה את ביתה של האישה נזרקת ע"י הנאצים אל האש והופכת ללפיד אנושי. את הצעקה של האם היא לא מצליחה לשכוח עד עכשיו. היא לא הכירה את אותה אישה, לא את הילדה, אבל כואב לה עליהם כאילו היו ילדיה.

מהחיים הנוראיים בגטו הגענו לדרך הגבורה שלאורכה דיברנו על כל אותם גיבורים שהצטרפו למחתרת ונלחמו בנאצים מכמה סיבות. אולי למען 3 שורות בהיסטוריה אולי בשביל למות בכבוד ואולי באמת מהתקווה שיצליחו להינצל. לאורך הדרך היו מצבות לזכר הגיבורים ביניהם מרדכי אנילביץ' שהיה מנהיג מרד גטו ורשה.

"היום נצחנו. זכינו לראות את הנאצים נסוגים ובורחים מפנינו" כך אמר מרדכי באחד מימי המרד. הניצחון הגדול ביותר שלהם הוא לראות את הנאצים מפחדים או מושפלים ולו לשנייה אחת. בסוף דרך הגבורה הגענו לתל שנוצר מהריסות שמתחתיו קבורים האנשים שהתחבאו בבונקר. לבסוף הגענו לאנדרטה גדולה מאוד בשם רפפורט עם דמויות המסמלות את הסבל בגטו. בפסל אחת הנשים הייתה בהריון זהו סימן לתקווה להמשכיות החיים.  משם הלכנו לאנדרטת בראשית שנמצאת ממש ליד. זוהי אנדרטה בצורת ביוב עם האות ב' שמסמלת כי ישנה התחלה חדשה לאחר השואה וכי לפניה לא היה דבר.

"בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו"

התקווה

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותינו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון ירושלים

לאחר הביקור בכיכר שבה פסלים של חיילים פולנים ותדרוך מפחיד ומלחיץ של נימרוד (הבנו שבהחלט לא אוהבים אותנו כאן ,לא שמחים שבאנו ורק מחפשים דרך לפגוע בנו) יצאנו לכיוון העיר העתיקה שבה ניתן לנו זמן חופשי אבל אני, לא השתמשתי בכסף.. :).. הסתכלתי מסביב וראיתי גוש עצים גדול. עצים גדולים, רחבים ומולם עץ קטן ושבור העומד לבדו וענפיו הערומים מתנפנפים ברוח.

ושוב אני מדמה אותם לעולם. כל העולם החזק והמאוחד העומד מהצד ומתבונן ביהודים הערומים המסכנים והבודדים שעומדים לבדם וסובלים. כמה חבל שהיה אסור לי לצלם באותה שנייה את התמונה הזו..

זמננו החופשי הסתיים ונסענו שוב לאותה "מסעדת גורמה" רק שהפעם במקום לבכות ולהתלונן החלטנו לצחוק על המצב, על העאלק מסעדה ועל היענו אוכל. כי כשצוחקים, יותר קל להתמודד. במיוחד שאחרי ההרצאה של ירון, בושה להתלונן.

דווקא היום, כשלמדנו לחייך על מה שיש ולא לבכות על מה שאין במסעדה חיכתה לנו הפתעה. על כל השולחנות התווספה גמבה בנוסף למלפפון ועגבנייה שהיו בערך הדברים היחידים שאכלתי. הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שעמדה שם. כולם צרחו ושרו משמחה כאילו קיבלו מליון דולר ומה בסך הכל – גמבה שאף אחד לא באמת אכל..

זה היה יום רגיל שלא עברנו בו משהו נפשי משמעותי אבל ראינו את החיים של היהודים, השוונו אותם לחיים המפוארים שלנו היום והסקנו מסקנות..