הערותיו של בחור רציונלי על המצב

השאלה הבוערת, בארץ ובעולם, אם להכיר או לא להכיר בממשלת החמאס הצפויה ומה צריכים להיות היחסים עם הרשות הפלסטינית לאחר שתיכון, היא שאלה די שולית. דומה שמי שמעלה אותה כבר הפסיד, והתשובה המדויקת שייתן, תהיה אשר תהיה, לא תשנה הרבה. (מובן שבנוסף יש כאן גם חוסר רצינות: מי שהכיר באש"ף, גם אם רק שנים אחרי שחלוצי השמאל עשו כן, קשה לראות מדוע לא ייגרר אחריהם גם עתה.) ניצחון החמאס, זאת יש להבין, אינו תאונה שקרתה לתהליך המדיני, אלא ביטוי אותנטי לטיבו של הצד הערבי. בעלי עיניים חדות - ולב לא מורעל - הבחינו בדבר עוד קודם לכן, וניצחון החמאס מהווה הזדמנות נוספת, למי שאינו טומן ראשו בחול, להבחין בו: כל הדיון הציבורי על הסוגייה מסתיר עובדה אחת פשוטה - אין סכסוך בינינו לבין כנופיית טרור רצחנית אך מצומצמת, אלא במלחמה בין שני עמים - ובין שתי תרבויות - שסיכוייה להתיישב באמצעות הסדרים פוליטיים מוסכמים אינם רבים, לא כל שכן בשעה שאחד הצדדים שוגה כל כך בהבנת טיבו של הסכסוך.

אמנם, ויעיד על כך מצבה של קדימה בסקרים, חלק גדול מהציבור הישראלי כנראה התייאש מהאפשרות לפתור את הסכסוך באמצעות מה שכונה תהליך השלום, אלא שאת המסקנה הנחרצת מכך רק מעטים טורחים להסיק, ולא מפתיע אפוא שהפעולות המדיניות של ישראל אינן קשורות למציאות שבה היא מתקיימת.