הערותיו של בחור רציונלי על המצב

אחת הצורות הנפוצות ביותר של עוול מוסרי היא האשמת הקרבן בפשע. זה נכון ליחסים בינאישיים ובוודאי נכון ליחסים בינלאומיים.

הנה, אף שהאו"ם קבע כי ישראל נסוגה מאדמת לבנון במלואה, ועל כן - בראיית האו"ם - כבר אין למצוא כל פרובוקציה ישראלית העשויה להצדיק פעולות נגדה מצד לבנון, גינה מזכ"ל האו"ם קופי אנאן את שני הצדדים במידה שווה על ההסלמה בימים האחרונים.

הסיפור, בתמצית, הוא כדלקמן: לפני כמה ימים חוסל בלבנון טרוריסט בכיר מחזבאללה. חזבאללה האשימה את ישראל בחיסול ואיימה לנקום. מיותר לציין שאין כל ראיות למעורבות ישראל בחיסול (לא שזה אמור לשנות, שהרי כל חיסול מעין זה מוצדק, אבל זה אולי משנה בראיית האו"ם). ימים אחדים אחרי כן, כלומר שלשום, ירו אנשי חזבאללה למוות בשני חיילי צה"ל שעסקו בתיקון אנטנה במוצב בגבול הצפון. בעקבות זה שיגר צה"ל מטוסי קרב לשמי ביירות והפעיל את הנשק מטיל האימה - בומים על קוליים.

אם התגובה הישראלית ראויה לגינוי הרי זה משום שישראל התרשלה מלמלא את חובתה להגן על אזרחיה ולימדה את אויביה - פעם נוספת - שהתקפות עליה הם דבר משתלם. בוודאי אין להאשימה על שהפרה את "ריבונות לבנון", אם בכלל אפשר לדבר על ריבונות לבנון בלא להתפוצץ מצחוק, שכן ישראל רק הגיבה להתקפה נגדה (ועוד באיפוק קיצוני). האשמת ישראל, ועוד בעצמה שווה להאשמת חזבאללה, בהתנהגות בלתי צודקת, היא עוול מוסרי כבד. המאשים, במידה שדבריו משפיעים על פעילות ישראל, נושא בחלק מהאשמה על מעשי הרצח והפגיעה שאויבי ישראל משיתים עליה כדבר שבשגרה.