הערותיו של בחור רציונלי על המצב

הממונה על מדיניות החוץ באיחוד האירופי, חוויאר סולנה, המבקר בימים אלה בישראל, אומר כי אירופה תתערב בתהליך המדיני בין שישראל רוצה בזה ובין שאינה רוצה.

על ישראל, בתור מדינה חפצת חיים, להבהיר חזור והבהר שהדבר אינו מקובל עליה. מדינות ריבוניות אינן יכולות לקבל תכתיבים ממדינות אחרות אם הן מעוניינות להתקיים לאורך זמן. הדבר נכון באופן כללי, שכן לעולם אין לדעת אילו מניעים נסתרים, לעתים בלתי מובנים גם לצד המכתיב בעצמו, עומדים בבסיס מדיניותו, ועל אחת כמה וכמה נכון במקרה הספציפי שלפנינו. התמורות שעוברות על המחשבה הפילוסופית והפוליטית באירופה צריכות לעורר חשש כבד בלבו של כל שוחר חירות, שלום ושגשוג, ומוטב לנו לרחוק מתחום השפעתן.

אם למנות רק כמה מהעננים המעיבים על שמי אירופה בימים אלה, כדאי להזכיר את הנטייה הפצפיסטית ההולכת וגוברת בקרב האירופים, את הנטייה לזהות את החולשה הפיזית עם העצמה המוסרית, ולמעשה את הנהייה אחר הרלטיביזם המוסרי באופן כללי. בנוסף, צריכים לזכור שאירופה רוצה להעמיד עצמה ככוח בינלאומי שקול בעצמתו לארה"ב אך מנוגד לה, ולכן אהדתה היחסית של ארה"ב לעניין הישראלי מרחיקה את אירופה מעלינו אוטומטית. לכל זה נוסיף את הקול המוסלמי ההולך ונעשה לגורם משמעותי בפוליטיקה האירופית, ונקבל כי אפילו לפני ששוקלים את האנטישמיות המסורתית באירופה, לישראל יש כל הסיבות שבעולם לחשוש לגורלה אם לאירופה תהיה השפעה עליו.

הדברים אינם תאורטיים בלבד. צריכים לזכור שתהליך אוסלו החל בחסות אירופית, ושאף על פי כן, אחרי שהפלסטינים ניצלו אותו כפלטפורמה להתקפה אלימה על ישראל, אירופה לא זאת בלבד שלא נעמדה לצד ישראל, אלא הפכה למבקר החריף ביותר של ישראל (למעט העולם הערבי, כמובן).

חולשתו המוסרית של הטיעון הישראלי, החוזרת ואומרת שהיא מעוניינת בהתקדמות התהליך המדיני אך אינה עושה כן באינטנסיביות המצופה ממנה, מזמינה עוד ועוד לחץ ומאפשרת לגלגל עיניים. על כן ישראל צריכה למנוע מאירופה להתערב בנעשה באזור, אך גם להבהיר את הסיבות לכך. עליה להבהיר כי מי שירצה לתאר בהגינות את מדיניות אירופה כלפי ישראל ייאלץ להודות שאירופה משתתפת בניסיונות להכניע את ישראל, לפרק אותה מנכסים אסטרטגיים ולזרוע מבוכה ואימה בקרב הציבור הישראלי. כאשר תוקפים אותנו, גם אם בשלב זה המתקפה היא דיפלומטית בלבד, עלינו להשיב אש.