אהוד אולמרט מתחיל להסתמן כאדם העקבי ביותר בפוליטיקה הישראלית. כל מה שהוא אומר - יש לעשות ההפך ממנו. הנה עכשיו קראתי בוויי-נט שאולמרט הציג תכנית כלכלית חלופית לתכנית האוצר: "עיקר מדיניות האוצר היא קיצוצים ועוד פעם קיצוצים, אך אין צורך בקיצוצים תקציביים; שם המשחק כיום הוא צמיחה ולא גירעון", אמר.
אפשר שאולמרט מתקשה לזהות את נקודת האפס, אבל מדינת ישראל נמצאת בגירעון תקציבי כבר שנים רבות, ותישאר בגירעון גם אחרי כל קיצוצי האוצר. המשחק יכול להיות צמיחה, מונופול, סיכון או דוקים; זה לא ישנה את העובדה הבסיסית שממשלת ישראל מוציאה יותר ממה שיש לה. הדבר מתאפשר לה בשל כל מיני ערבויות ותנאי אשראי נוחים שממשלת ארה"ב מעמידה לה, על חשבון משלם המסים האמריקני כמובן, ובאמצעות שיעבוד של תוצר עתידי של אזרחי מדינת ישראל.
אין מי שאינו ניזוק בשל כך: האזרח האמריקני עמל כדי שבריות מסוימות מעבר לאוקיינוס יוכלו לעסוק בכל מיני פעילויות שונות ומשונות בלא לשאת באחריות לתוצאותיהן, האזרח הישראלי נאלץ לשלם מסים רבים והולכים כדי לעמוד בקצב התנפחות הממשלה וכדי שתוכל להחזיר את חובותיה, ממשלת ישראל מאבדת כל תחושת אחריות וריסון ומבזבזת כספי ציבור בלא כל תועלת וממשלת ארה"ב מסייעת להדברת החירות הכלכלית בישראל, חירות שעשויה להועיל לה אי פעם בעתיד.
עוד הרבה לפני שאנו שואלים אם מוסרי לגבות מסים מהאזרחים, צריך להיות ברור שהממשלה צריכה לחסוך בכספי הציבור, ולא לבזבזם. לא כל שכן עליה לפעול במסגרת התקציב הקיים ולא לחרוג ממנו. חריגה ממנו לאורך זמן מסכנת את המשק הישראלי כולו ובסופו של דבר את עצם קיומה של מדינת ישראל. לא לעולם נוכל לסמוך על האמריקנים שיממנו את שגעונותינו, ועל התוצר העתידי של המשק הישראלי קשה לסמוך, ולא מן הנמנע שהדבר יוביל את ישראל לבעיות כלכליות חמורות עד כדי קושי ממשי לממן את צורכי הביטחון, למשל, בעתיד.
כיוון שלממשלת ישראל נכסים שווי הון רב - בעיקר קרקעות, תשתיות וחברות ענק במושגים ישראליים - המצב אינו אבוד. הממשלה יכולה להיפטר מכל אלה, ובכך להשיג שתי מטרות: גם להפסיק לשמש כשחקן כלכלי ראשי, מה שיאפשר להפחית מאוד את התקציב, וגם למחוק אחת ולתמיד את החוב הלאומי.
אולמרט אולי מסרב לראות את כל זה, אבל אסור שאנו נלך שולל אחר הצהרותיו הנבובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
