כל אחד שהמוזיקה בדמו, יזדהה איתי כאן: ברגע שאתה מגלה שאחד מהאומנים/להקות הכי הכי אהובות עלייך מוציא אלבום חדש אתה חש איך המוח שלך מתהפך, מעין סחרחורת כזו שגורמת לך לנטוש הכל ולרוץ לשמוע אותו.

בדיוק כך קרה לי באחד הבקרים השבוע. והסיבה נעוצה לכם פה מול העיניים: פטריק ווטסון, קנדים שכאלה, מוציאים אלבום חדש. ולרגע קט, היה נדמה לי שאני הוזה מול המסך, כי הרי איך ייתכן והם מוציאים אלבום חדש ולא ידעתי על זה, ואיך ייתכן שהם כבר הוציאו סינגל ראשון מתוכו בתחילת מרץ ולא ידעתי גם על זה. ואיך לכל הרוחות, אף אחד לא עידכן אותי...?

אבל! כל זה לא ממש משנה עכשיו. הנה זה כאן, מוכן ומזומן, ואחרי הסינגל המדובר (בלבד) אני מתמלא בהרגשת שמחה כזו, שמוזיקה יכולה לגרום. כינורות, כלי הקשה, פסנתר, תופים.  תוסיפו קול מיוחד ואפקטים שונים ותקבלו את גן עדן. ווטסון חזרו עם אלבום שלישי, וזו הבשורה הכי טובה של השבוע. ואולי גם של השנה. לפחות מבחינתי. האלבום אגב, ייצא רישמית רק בתחילת מאי. מה שאומר, שיש לי כבר קנייה בטוחה לחודש הבא...

ועוד אז, הנה סקירה על מה שהחבר'ה האלה הספיקו להביא לעולם, מומלץ להצטייד באוזניות טובות ולהגביר ווליום.

פטריק ווטסון (בן 30) הוא מוזיקאי ממונטרול, קנדה (אם כי נולד בארה"ב), שהחל את דרכו המוזיקלית עוד בתיכון כשהיה שותף להרכב תיכוני בשם Gangster Politics.  ב-2000 פנה לדרך עצמאית והוציא מיני אלבום שנקרא " Waterproof9". כעבור שנתיים, לאחר שחבר ל-סימון אנג'ל, רובי קוסטר ו-מישקה סטיין, הוציאו חבורת " Patrick Watson" את אלבום הבכורה שלהם, והחלו את כברת הדרך עד עצם היום הזה.

//// "Just Another Ordinary Day" (2003)

"רק עוד יום רגיל" הוא אלבום הבכורה של פטריק ווטסון כהרכב, והוא יצא ב-2003. הוא כולל בתוכו 9 קטעים מופלאים, של אווירת חשיכה, אפלילות, מתח. " Woods" הוא לדעתי, אחד הקטעים הכי יפים שלהם בקריירה, והוא מגיע מהאלבום הזה. מלבדו- יש כאן את " Shame" – 7:28 דקות של מערבולת חושים כולל 3 דקות סיום מהפנטות בעשירותן המוזיקלית (ניחשתם- הרבה כינורות).

את האלבום הזה אגב, מאוד קשה להשיג, אפילו במעוז המוזיקלי – אמאזון. ככל הנראה נשארו ממש מעט עותקים בהתחשב בעובדה שכל דיסק של האלבום הזה עולה 19 דולר, וזה עוד זול לעומת המחיר של לפני שנה ומשהו.

 Just Another Ordinary Day

//// " Close to Paradise" (2006)

"קרוב לגן-עדן", אלבומם השני של הקנדים, היה כבר אלבום הרבה יותר מעוצב בנשמתו. 13 קטעים חדשים ממלאים את היצירת מופת הזו (ונכון שזה קצת מפוצץ, אבל בהחלט מדובר באלבום גדול). הוא גדול בעיקר בגלל שהשירים שבו מתחברים בצורה מושלמת לדבר אחד, הרבה קטנים שמשלימים אחד את השני בצורה יפיפיה. יותר מכל- האלבום הזה מביא איתו הרגשה של "בידיים טובות" ושל שלמות, בדיוק מה שעושים אלבומים גדולים. ועם זאת, יש בו קצת ניחוח חוסר ודאות, אבל הרבה נשמה. גם כאן יש רצועות שמלוות אותך גם הרבה אחרי שהאלבום יוצא: " Giver" המעולה, שוב אפלולי עם אלמנטים של אינדי ואמביינט. " Man Under the Sea" הנוגה, " The Great Escape" – שיר עם הרבה מוזה, " The Storm" וכמובן " Mr. Tom" – קטע פסנתר בלבד שרק מוסיף לאווירה. זהו ללא ספק אחד האלבומים הטובים של העשור האחרון.

 The Great Escape    Man Under the Sea   Close to Paradise

//// " Wooden Arms" (2009)

לווסטון תמיד היו נטיות קלות להיות מלודרמטיים. יותר כמו- "מים שקטים חודרים עמוק". גם באלבום השלישי והחדש לימים אלה, ההרגשה הזאת לא נפסקת. עם קולות רקע, כלים שחודרים עמוק לאוזניים (פסנתר, כינור) והאפקטים שווטסון כ"כ אוהב, זה נשמע כמו התפוז המכני...או סרט כלשהו של סטנלי קובריק. האווירה ה"אבודה" הזו עושה את זה במיוחד בחושך, אבל לא רק- " Wooden Arms" מצליח להביא דברים מיוחדים ואלטרנטיביים, גם בימים כאלה שהמוזיקה הופכת להיות נגישה לכל והאלטרנטיב הוא מושג מאוד לא מובן.