אינדי? ככה זה צריך להישמע 

הגדרות זה עניין בעייתי במיוחד בגלל היותן דבר אינדיבידואלי. לכן, כשבאים להגדיר משהו, צריך אומנם לחשוב גם על הצד השומע, אבל תמיד נשאר עם הדעה שלנו. הפעם, בכל הנוגע לאלבום החדש של White Rabbits, תיאורים כמו  "מקפיץ", "שמח" ו"בדיוק ככה אינדי צריך להישמע", יהיו בסדר גמור. ואפילו מעבר לזה.

יש הרכבים שאתה לא יודע מאיפה הם נחתו עליך. לעומתם, יש הרכבים שאני לא מבין למה הם לא נחתו עליך. בדיוק כמו אלה- ווייט-ראביטס והאלבום החדש שלהם-"It's Frightening".

אז נכון, זה לא משהו אקסטראודינרי, וזה לא שלא שמענו כאלה רצועות גם מהקוקס המצויינים או מהדודס הטובים, אבל מה נגיד לכם- יש להם את זה ובגדול.

שישיית הראביטס מגיעים מברוקלין, אולי המקום הנכון בדיוק ליצור ממנו מוזיקת אינדי-רוק. השפעות המקום? לא ידוע, אבל זה

מוצלח מאוד. זהו אלבומם השני (הראשון מלפני שנתיים) בקריירה שהחלה ב-2004 הלא רחוקה, וזה דווקא דבר טוב- הם נשמעים צעירים ורעננים, כמתבקש. באלבום, אותו הפיקו ברט דניאל מההרכב ספון ו-מייק מקארת'י, יש 10 שירים בלבד,

אולי מעט מידי ואולי בדיוק בטוב טעם, וזה שם המשחק אצל החבורה הזו- אינדי בטוב טעם, שעושה חשק לשמוע אותם בכל

הזדמנות רעננה (וגם לרקוד כמובן). האלבום נפתח עם " Percussion Gun", הסינגל הראשון מתוכו, שמכניס אותנו בסערה

להיכלי האלבום הזה עם קצב במהירות מופרזת, קצת מהיר ועצבני אפילו. " They Done Wrong / We Done Wrong"

הוא קטע אינדי דרכים מצויין, " Lionesse" נפתח אפל ונמשך בצורה חדה וחזקה, " Right Where They Left" נשמע כמו משהו של הסיזר-סיסטרס. ויש גם דברים יותר רגועים כמו " Leave It At The Door" ו-" Company I Keep". הווייט-ראביטס רקחו לנו אלבום מושלם לתחילת הקיץ, ועוד אלבום שייכנס לטובים של 2009. מגיע להם הרבה כבוד.

הקורימטר: 5/5  ‬ ‬ ‬ ‬ ‬ 

                  ממלכת היונים

הדאבס עדיין כאן, גם 10 שנים אחרי שיצאו לדרכם במנצ'סטר האנגלית, ואחרי שכבר הניחו בערסל הפרטי שלהם שלושה אלבומי אולפן מלאים.

האחים ג'ז ואנדי וויליאמס פלוס ג'ימי גודווין, מרכיבים את ההרכב המוצלח הזה, שאחראי לכמה וכמה שירים מצויינים בעשור האחרון כדוגמת " Sea Song", " Break Me Gently", " Words", " Satellites", " Black and White Town" ועוד. עכשיו חוזרת השלישיה עם אלבום חדש בשם " Kingdom of Rust" (ואחרי 'קרניבל אוף ראסט, של פואטס-אוף-דה-פול, המושג חלודה מתחיל קצת להחשיד), ועימו 11 שירים חדשים וכשרים למהדרין.

והאמת? 4 שנים חלפו מהאלבום הקודם עד לזה החדש, והתגעגענו. יש לדאבס צליל עשיר ומורכב שאין להרבה הרכבי אינדי מסוגם, משהו שנע בין סנו-פטרול לאלבוו, הכאלה פשוטה שעושה נפלאות לגיטרות ותופים, מה גם שהם הוציאו אלבום ראשון עוד לפני שתי הלהקות המוזכרות.

מי שעדיין לא שמע אותם, אוהב רוק ואינדי רוק אינטילגנטי- פספס הרכב מוצלח מאוד. הם תמיד עושים את זה בין הנעים והמיוחד, למהיר והמורכב. האלבום החדש מחזיר אותם לשורשים של האלבום הראשון, שורשים הנשענים על אותו קו, אותם ניואנסים שמזוהים עימם. סה"כ, ניתן להיות מרוצים מהאלבום הזה, אם כי דברים מלהיבים מאוד, כנראה שלא נמצא כאן.

הקורימטר: 5/4  ‬ ‬ ‬ ‬ 

               מונית ללא הפסקה

דד-קאב-פור-קיוטי לא מתעייפים. המונה דופק בקצב של EP אחת לכמה חודשים. אה,כן, ובין לבין לפעמים צץ לו גם אלבום מלא. שיהיה אתם יודעים. מה שיפה אצל בן גיבארד, קברניט ההרכב, זה שהוא אף פעם לא נשמע עייף. זה כאילו, שאם תעירו אותו באמצע הלילה, הוא ישיר לכם את " Soul Meets Body" עם חצי עין סגורה וזה עדיין ישמע יפה יפה.

ובעצם, על מה אני מלין פה? דד-קאב עם EP חדש זו סיבה למסיבת אינדי (ממש כמו כל שלישיית האלבומים כאן בפינה). וזה נשמע רעיון לגמרי לא רע, במיוחד אחרי שארבעת השירים החדשים האלה, גורמים לי לרצות ללכת ולשמוע דד-קאב ישנים יותר. אתם יודעים מה? זה בדיוק מה שאני הולך לעשות.

הקורימטר: 5/5  ‬ ‬ ‬ ‬ ‬ 

MP's:

# White Rabbits - The Salesman

# Doves - Spellbound

# Death Cab For Cutie - Diamond and a Tether