Into The Wild...

השבוע ראיתי שוב את הסרט "Into The Wild", או בשם הישראלי שניתן לו – "עד קצה העולם", ואני חייב לציין שבפעם השניה הסרט נראה, נשמע ומועבר אף יותר טוב מהפעם הראשונה, המיוחדת לכשעצמה.

למי שלא מכיר נספר שהסרט (בבימויו של שון פן) מגולל את סיפורו האמיתי של כריס מק'נדלס ב-1990 (שמאמץ לעצמו את השם סופרטראמפ), שמחליט לאחר ימי התיכון לנטוש את אורח החיים המערבי והמוכר ולצאת למסע חיפוש עצמי ברחבי ארה"ב ואלסקה. לדעתו, החיים המערביים והכסף הרעילו את מוחו של האדם, גרמו לו להיות רודף כבוד ותאב בצע וגרמו לו לאבד את המשמעות האמיתית של החיים. כריס שורף את הכסף בארנק, תורם את חסכונותיו וחותך את כרטיסי האשראי שלו. למעשה, הוא מתנתק מכל מה שהיה מוכר לו, כולל משפחתו ונעלם אל תוך האופק, כמעט מבלי להסתכל לאחור. בדרך, פוגש סופרטראמפ אנשים חדשים, צובר חוויות וחווה את הטבע על כל הדברים הנפלאים והנוראיים שיש לו להציע. בסופו של דבר הוא יגיע לאלסקה, ומי שרוצה לראות מה קורה לו שם כדאי מאוד שיצפה בסרט.

זהו ללא ספק הסרט הטוב ביותר שראיתי בחיי. מסע אל הטבע ששזור בהרבה תובנות על החיים, מסע שמחבר אותנו עם האני האמיתי שלנו, עם הרוח החייה של החיים. הסרט עוצמתי, מטלטל, רבוי אמוציות וחוויות גם עבור הצופה. זהו אינו סרט קל לצפייה, ארוך (כשעתיים וחצי) וגורם להרגשות לא פשוטות לעיתים, אך גם מרומם רוח ומעורר התפעלות והשתהות.

את הסרט כאמור, ראיתי פעמיים והעין עוד נטויה. זה סרט שהוא חובה בלקסיקון של כל חובב קולנוע ושל כל נער ונערה המצויים בשנות ה-20 לחייהם. מראה לנו את מהות החיים כפי שהיא כיום וכפי שאולי היו צריכים להיות, בין אם לוקחים את זה לכיוון הקיצוני ואולי, אולי גם אם נשארים באותה משבצת כפרית אך מסתכלים על החיים בצורה קצת שונה.

כיום, בעולם המודרני, בו אנו רודפים אחרי הכסף והרצונות הגשמיים, כריס מראה לכולם שאפשר גם אחרת. אומנם לא כולם יכולים לעזוב הכל ולכת בעקבות ליבם עד קצה העולם, אבל אם נתחיל לפתוח את העיניים נוכל בהחלט להרגיש את הטבע...ללכת לתוך הפנימיות שלנו...Into The Wild.

עוד מבט על הסרט [כולל טריילר מומלץ]

והנה מה שיוצרת מציאות כתבה על הסרט...

Into The Nature...

אחרי דיי הרבה אלבומים אליהם נחשפתי ב-2009, אני חושב שמצאתי את האלבום הכי טוב של השנה. העניין הוא, שכנראה ורק אני אחשוב ככה. בכל זאת, מדובר בסגנון אקוסטי שלא מדבר לרבים ואולי כאן כל הקסם מבחינתי.

Kings Of Convenience אף פעם לא עשו משהו שהם לא. בעצם, הם כן עשו פעם אחת, עם אלבום רמיקסים קצת שונה – " Versus" ב-2001, כזה שבא בעקבות אלבום הבכורה שלהם, אבל פה זה הסתיים. הצמד הנורבגי תמיד התמקד וידע לעשות הכי טוב שירי פולק אקוסטיים עם נגיעות של פופ, שירי דרך כאלה ליד האגם, בשדה או בנסיעה ארוכה אל האופק, אל הלא נודע.

באלבום הראשון שלהם " Quiet Is the New Loud" שיצא ב-2001, נחשפנו אליהם לראשונה וכבר אז הדבר בא לידי ביטוי בצורה חזקה. שירים כמו " I Don't Know What I Can Save You From" ו-" Failure" הביאו את הצליל היפיפה שלהם, כל כך נעים באוזן שאפשר לשמוע אותו מספר פעמים ולהתאהב בכל פעם מחדש.

" Riot on an Empty Street" מ-2004 היה המשך ישיר לאלבום הראשון, על אף שבא 3 שנים אחריו. קצרה היריעה בכדי לתאר את שיריו היפים של אותו אלבום, ונדמה שכל רצועה שם צריכה לקבל את הכבוד שלה בצורה נפרדת.

עכשיו, 5 שנים אחרי, ולא כל כך ידענו למה לצפות מהם, בכל זאת, עבר כבר זמן רב. כמה מפתיע לגלות, שהם נותרו אותו דבר, ללא שום שינוי קוסמטי או רצון להביא חידושים והילולים שונים ומשונים. ארלנד אייה (שמשמש כסולן גם ב- The Whitest Boy Alive ומשתף פעולה גם עם Röyksopp) ואיריק גלמבק בווה ממשיכים לפרוט על הגיטרה האקוסטית כאילו הייתה כף היד השלישית שלהם. הם עושים בה כרצונם, עולים ויורדים, מהירים ואיטיים והכי חשוב- כל כך יפים.

"Declaration of Dependence" הוא שם האלבום השלישי שלהם, והם לא התעייפו, לא נמאס להם, להיפך- הם כאן במלוא הדרם. שימו לב בעיקר לרצועות " Mrs Cold", " Boat Behind" ו-" Rule My World".

אחרי כל ההיפ הופ, הטראנס והדאנס גאגא, האלבום החדש של הקונביניינס מחזיר אותנו אל הטבע, וזה היופי במיטבו...