היו אלה ימי סוף שנת 2004, בדיוק השתחררתי מהצבא. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בחור בן 21, שכמו רבים – מתחיל את החיים האמיתיים שלו, בלי שהוא כל כך יודע לאן הוא בדיוק הולך.

למרות שלא ידעתי לאן אני הולך בעולם, ידעתי לאן אני הולך בלב. וזה כנראה מה שהכי חשוב. בעוד מכרי הרבים כבר היו בטיול לדרום אמריקה, חלק אחר התחיל ללמוד משפטים או מנהל עסקים, אני הייתי בחנות נעליים. "אל בנדי" של אור עקיבא קראו לי.

השנה 2005. שש שנים לפני שדפני ליף ואלפי אזרחי ישראל החליטו להרים קול צעקה, גם אני צעקתי. והתווכחתי. זה היה בעיקר עם המשפחה שלי. תמיד טענתי שכסף משחיט כל חלקה טובה. אבל- בעולם קפיטליסטי וחזירי כמו שיש בישראל, רבים האנשים שלגלגו עליי, צחקו עליי ועקצו אותי. אמרו שאני חי בלה לה לנד. שאין דבר כזה לעבוד "רק" מעט, זה לא עובד ככה, שאתה חייב ללמוד כדי להתקדם בחיים ואז לעבוד הרבה. הרבה הרבה. שבלי שיהיה לך כמות נכבדה של ממון בבנק, לא תוכל לצעוד קדימה.

תמיד הגדרתי את עצמי כאחד שהולך נגד הזרם. ככה גם אמרו לי מסביבי. ולא בטון חיובי. היום, לראשונה בחיי- אני מרגיש שאני עם הזרם. זאת הרגשה מוזרה למדי אני חייב להודות.

שש שנים אחרי ואני מקנא בדפני משדרות רוטשילד. היא הצליחה איפה שאני נכשלתי. זאת בעצם המחאה שלי, אבל חלפו כבר שלושה שבועות מאז החלה, ואני? לא הייתי אפילו פעם אחת בשדרות רוטשילד בתל אביב. אני שהסברתי את עמדתי לעשרות אנשים, בעבודות שונות, בפאבים חשוכים ובחדרי חדרים, לא חלק מהמהפכה החברתית של שנת 2011. גנבו לי את המחאה.

ולמרות הכל, גם היום כשאני מביט מהמרפסת בביתי המושכר באור עקיבא הנידחת, אני רואה את אותם דברים שראיתי גם בשנת 2004, כשהמחאה הייתה שלי: אני רואה עצים ושמיים וילדים קטנים שמשחקים כדורגל בשכונה.

אז דפני ליף עומדת היום בראש מחאת הדיור והגבינה הלבנה והמאבק על חוק חינוך חינם וכל הכבוד לה על זה. היום אני שמח שחלק מהאנשים שלא שמו עלי לפני שש שנים,  נלחמים היום הרבה יותר ממה שאני נלחמתי בזמנו. כשעוד הייתי צמחוני ובעד חצי משרה.

היום, דווקא כשהמחאה צריכה אותי, או יותר נכון- אותי לפני שש שנים, אני לא שם בשבילה. אני עדיין במרפסת. אה וכן- אני גם בדרך לעבודה. מחאה נעימה לכולם, מניסיון- זה לא כל כך כיף כמו שזה נשמע.