בנות של חורף
לכל אוהבי המוזיקה האקוסטית והקול הנשי- 3 הבנות הבאות- בשבילכם.

Lucy Kaplansky – את לוסי קפלנסקי, זמרת פולק אמריקאית בת 48 כבר, הכרתי בעקבות הרדיו האקוסטי של IO. היא פעילה מסוף שנות ה-70 ועושה פולק/אקוסטי. עם קול נעים כיף לשמוע שירי רקע כמו שהיא מביאה. בסוף שנות ה-90 הוציאה אלבום קאברים עם סופרגרופ בשם Cry Cry Cry שכלל יחד איתה את דר וויליאמס וריצ'ארד שאיינדל. עד כה הוציאה 6 אלבומים כשהאחרון מבינהם יאצ ב-2007 ונקרא "Over the Hills".

@ האלבום "Over the Hills" [להאזנה]

Mindy Smith – זמרת פולק/קאנטרי, אף היא מארה"ב, בת 35 כיום. הקול שלה מזכיר זמרות כמו פטי גריפין. את אלבום הבכורה שלה "One Moment More" הוציאה ב-2004. כעבור שנתיים הוציאה אלבום נוסף, והשלישי שלה יצא ב-2007 ונקרא "My Holiday".

@ האלבום "My Holiday" [להאזנה]

Dar Williams – היתה עם לוסי קפלנסקי בהרכב Cry Cry Cry. התחילה לפעול בצורה עצמאית ב-1990, וגם היא מז'אנר הפולק/אקוסטי/קאנטרי. עד היום הוציאה 6 אלבומי אולפן ושני אלבומי לייב. האחרון שלה היה הופעה חיה ב- Bearsville.

אומנים דומים בסירה אחת

והנה פינה נחמדה שחשבתי להעלות על הכתב אחרי שכבר כמה זמן אני מיישם אותה בפועל: אומנים דומים על במה אחת! או למעשה: לוקחים כמה אומנים דומים אחד לשני בסגנון ובמעטפת- ושומעים את כולם בערבוביה. מה יוצא? אלבום אחד ארוך שמורכב מכמה אומנים.
והנה הנגלה הראשונה:  הפופ/רוק הגברי של שנות ה-20 שלהם

Matt Nathanson
מאט נתנזון פרץ בשנה החולפת לתודעת הציבור עם אלבום חדש וכניסות למצעד האלטרנטיבי בארה"ב.
הוא אומנם כבר בן 34 אבל נשמע פחות ואלבומו החדש "Some Mad Hope" טוב למדי.
Matt Wertz
על מאט וורץ כבר כתבתי בפינת הפוקוס:
סינגר-סונגרייטר, שוב מארה"ב, מדינת הסינגרים הכותבים והוא בן 28.
ומה יפה בו? המוזיקה. פשוט כך. פשוטה, כזו ששמענו כבר לפניו והרבה אבל- הוא עושה אותה בצורה מצויינת. כששמעתי את השירים אצלו במייספייס מאוד התלהבתי מה שגרם לי לשמוע את האלבום שלו – שיצא עוד ב-2006 ("Everything In Between") הוא באמת נהדר. 
Jon McLaughlin
ג'ון מכלפלין, שם משפחה טיפה מעצבן, אבל אחלה מוזיקה, מגיע מאינדיאנה שבארה"ב. לכן לא כ"כ מפתיע שלאלבום החדש שלו שיצא השנה הוא קרה על שמה של המדינה ("Indiana").
לקריירת הפופ/רוק שלו קדמה ילדות של לימודי נגינה על פסנתר ומכאן הכיוון המוזיקלי. באלבומו משמש הפסנתר ככלי דומיננטי למדי, אבל גפ התופים נמצאים שם- והרבה.
את ה-EP הראשון שלו הוא הוציא ב-2004 ואחד נוסף ב-2005. למעשה האלבום "אינדיאנה" מוגדר כאלבום הבכורה שלו.
בין שיריו באלבום תמצאו כמה וכמה יפים כדוגמת Beautiful Disaster"" , "Human", "People" ו-
"Anthem for American Teenagers".
Landon Pigg
ב-2006 הוציא לונדון פיג, כיום בן 24 את אלבום הבכורה שלו- "LP" והשיר שלו " Can't Let Go" נחל הצלחה יפה בארה"ב מולדתו. הוא דומה למדי ל-3 האחרים כאן בסירה והאלבום שלו הוא פופ/רוק נקי, עם רצועות טובות יותר וטובות פחות, סה"כ- אחלה זמר.

ג'ונסון @ ג'ונסון וחוזר חלילה

אומנים כמו ג'ק ג'ונסון מתאפיינים בדבר אחד ממשי: הם יודעים לעשות ממש טוב את מה שהם יודעים לעשות. כל השאר לא חשוב.

ג'ק ג'ונסון הוא ללא ספק דמות מפתח בפריצת הסצינה האקוסטית ללב החברה המערבית ולא רק. שלושת אלבומיו הראשונים התאפיינו, כל אחד מהם, בנינוח אקוסטי יפה שעל כולם מנצח ג'ונסון ביד רמה. וזה כאמור, היה יפה. אפילו מאוד. שיר כמו

"Taylor" מלווה אותנו עד היום בסיטואציות שונות והוא אחד היפים שלו. או למשל "gone" המצויין (שניהם מאלבומו הראשון אגב). לא נפסח במשכת הקרדיטים גם על "Better Together" הנהדר שמתובל במקצב אחיד ויפה. "Dreams Be Dreams" נותן לנו מוזה שקטה בערב חורף קריר. "Upside Down" ו-"Flake" נותנים לנו קצב. ג'ונסון יצר רפורטואר מרשים של מוזיקת בתי קפה מהיפות שיש.

אבל מה קרה לו באלבום החדש, זה שיוצא ממש עכשיו - "Sleep Through the Static"? נראה שג'ונסון במתכונתו הנוכחית קצת נשאב לגיטרה האקוסטית שלו יותר מידי. מה שהיה יפה והספיק לשלושה אלבומים, קצת מתחיל להיות נסחב באלבום רביעי. ג'ונסון אומנם הולך לפי שיטת "נוסחה מנצחת לא מחליפים" אבל הוא כנראה שכח שבעידן המודרני, יש לנו הרבה ג'ונסונים כמותו שיכולים להוות תחליף לא רע למה שהוא עצמו בנה.

אז מה באלבום החדש? זה לא שהוא כזה רע, אבל הוא לא מחדש שום דבר וחבל. זה נשמע כאילו הוא אסף את השירים שלא נכנסו לאלבומיו הקודמים וקיבץ אותם באלבום החדש. הבעיה היותר גדולה היא- שהרבה מהם בינוניים. ג'ונסון הלך על הפורמה שלו מהשנים האחרונות וקצת הזניח את החלק האומנותי. ככה שיוצאת לנו אסופה של שירים "נחמדים", אבל מלבד שלושה, ארבעה שירים ("What you thought you need", "If I had eyes", "While we wait") - אין כאן במה להתגאות. וחבל. אחרי הכל- ג'ונסון הוא אבא דיי גאה. אולי הוא כבר מתחיל להזדקן.

@ האלבום "Sleep Through the Static" [להאזנה]

מעבירים את היום
פוקוס # 25: Third Day

אל Third Day נחשפתי בעקבות שיר יפה שלהם שנקרא "Show Me Your Glory". אז אחרי שאהבתי לא יכולתי להשאר אדיש ובררתי עליהם עוד קצת.
את "היום השלישי" קיימים כבר דיי הרבה זמן, 18 שנה ליתר דיוק, מגיעים מג'ורג'יה ארה"ב, ופעילים עד עצם היום הזה. הם מונים חמישה חברים: מארק פוול – קולות וגיטרה, מארק לי – גיטרה וקולות רקע, ברד אברי, טאי אנדרסון ו-דיוויד קאר.
הם מגדירים את עצמם רוק נוצרי (סגנון רווח שהביא הרבה אומנים טובים) ומשמיעה ראשונה אפשר להבחין בשירי רוק יפים שלהם. את אלבומם הראשון הם הוציאו בשנת 1997. ב-2007 הם הוציאו אוסף כפול (בהפרש של חודשיים מדיסק לדיסק). מלבד השיר הראשון שהזכרתי יש להם עוד כמה טובים ובמיוחד "Cry out to Jesus" – מומלצת גם גרסת ההופעה חיה (במייספייס), והכי יפה- "God Of Wonders" - אין מילים.
 ##למייספייס של  טרד-דיי