הישרדות - מדינה של פתאטים

פרק הגמר של הישרדות הוכיח שוב את מה שכולנו חששנו ממנו אבל לא היה לנו אומץ להגיד: אנחנו מדינה של פאתט! (ממש כמו שבארץ נהדרת, עוד מדורת שבט, שטחו לנו בפנים).
אנחנו מדינה של המונים. של תרבות זולה. של רדידות מהזן הכי נמוך שיכול להיות ממש כמו ים המלח (אולי רק בארה"ב מתפארים בתואר "מהזן הכי הכי הכי נמוך שיכול להיות").
אז מנו, נועם ונעמה גרמו ל-80 אחוז מאיתנו לבהות אמש מול המסך. בעצם, לא רק אמש. במשך כל החודשים האחרונים היינו כמריונטות במשחק הרייטינג כבהמה הנשלטת על-ידי רועה-צאנה. היינו שוטים. ואפילו לא שמנו לב לכך.

"פרק הגמר נועד בעיקר להוכיח לכם, הצופים, ש"הישרדות" ניצחה את מבקריה. כאילו לא די ברמאויות הקטנות והגדולות שנחשפנו אליהם לא מכבר בתחקירים בידיעות אחרונות, עכשיו הם מנסים להוכיח שלא מיני ולא מקצתי, לא מנו ולא משה. מה פתאום מיטות נוחות? מי דיבר על אוכל? כולם חזרו עקוצים וחבולים, ובעצם אנחנו לא מבינים איך הגרסה הישראלית היא היא ההשרדות האמיתית.... זו התוכנית המפוברקת ביותר בטלוויזיה הישראלית. ממש כמו המרחק בין מה שהם מכנים "ריאלטי" לבין מה שאני מכנה "מציאות".
[שלומי לאופר, מעריץ מאוכזב, מביע את אכזבתו בטור היום בידיעות אחרונות]

 כי יותר מאשר אנחנו מדינה של המונים, אנחנו מדינה של חומרנות. ואנחנו אף גאים בזה. ומנפנפים בזה ללא הרף. כי אנחנו אנשי עסקים ממולחים, ומדענים מצויינים, ועורכי דין כרישים. והכסף הוא האלוהים שלנו. וגם התחת של מרינה והחזה של ויקה והתחמנות של דני שובבני.
אבל למה לנו להלין על המצב. למה לצאת נגד הרדידות ושטיפת המוח כשהכל במדינה שלנו נפלא כ"כ. כולם מאושרים וצוהלים. קמים כל בוקר בהרגשת שמחה. אין אבטלה, אין מלחמות, אין התאבדויות. אין אלימות במשפחה, אין פשע, אין סמים. הכל ממש כמו בסרט ההוא- פלזנטוויל. אה רגע- בעצם אנחנו חיים בסרט אחד גדול.

"כל היום היה ריח של קטסטרופה באוויר. לקראת 7 בערב החלו להתבהר מימדי האסון: באולפן של גיא פינס ישבו חנה לסלאו, מיקי בוגנים ודידי הררי. כאשר שלושת האנשים המעודנים האלה יושבים בשידור חי מול אותה מצלמה סימן שהמצב חמור במיוחד. סימן שעכשיו אפשר רק לצווח, להתבוסס בוולגאריות שוטפת ולהגיד דברי חוכמה כמו "מעמד הכרזת המדינה מחוויר לעומת ההתרגשות פה". אומת ה-SMS בחרה נועם, המושבעים בחרו נעמה. הנקמה במנו היתה גדולה. העיקר ששילמתם. וכבר עכשיו מתחשק לשאול: מי אלה כל האנשים האלה? יכול להיות שבאמת העברנו חמישה חודשים בבהיה מהופנטת בהם ובכלום האין סופי שסיפקו לנו? אם כך, לא מפתיע שטקס ההכתרה לווה בפסקול ייללותיו קורעות הלב של תינוקה הפעוט של קסרי. משהו בתוכנו אמור לבכות איתו".
[ירון טן-ברינק, בטור הטלוויזיה שלו, היום בידיעות אחרונות]

אבל במדינה שאוכלת יושביה הרי זה צפוי ומתבקש שתוכנית ששמה "הישרדות", רדודה כשזו ושבזה לערכים אנושיים בסיסיים, נטולת כל כישרון או אומנות, תכתיב לנו את סדר היום. הרי אנחנו מדינה של המונים, כולנו בחבר'ה, אחויה.
ואולי לא אנחנו הבעיה. אלא אותם המלעיזים, הממורמרים, שיושבים בבית לבד בחושך ומנסים להשמיע את קולם החלוש, להעביר ביקורת על 80 אחוז אומה שרק רוצה קצת לכייף. להסיח דעתה מהמצב החברתי הגווע לנגד עיניה. פויה לכם המלעיזים, פויה לכם הורסי השמחות. פויה לכם אנשים קטנים וממורמרים. צריך לשלוח אתכם לאי המתים......

ובכן חברים. אנחנו מדינה של פתאטים. אתם מדינה של פתאטים...

[2] פוקוס # 39: Del Amitri
ב-1980 הקים ג'סטין קורי בגלאזגו הסקוטית את הרכב הרוק-פופ – דל אמיטרי. הוא תלה מודעה בחנות דיסיקים בעיר ליד הקולג' שלו והזמין אנשים להגיש מועמדות ללהקה שהוא רוצה להקים. וכך הם נולדו: יחד עם קורי היו איאן הארווי, בראיין טולנד ו-פול טאייג'י. ברפרטואר המוזיקלי של הלהקה יש 6 אלבומי אולפן. הראשון שבהם שנקרא "דל אמיטרי", יצא ב-1985. האחרון מבינהם – " Can You Do Me Good?" יצא ב-2002, אלבומם האחרון עד היום. בין לבין הספיקו להוציא אלבום גרייטסט-היטס אחד ב-1998 ואלבום בי-סיידים.
בין להיטי הלהקה ניתן למצוא שירים כמו " Nothing Ever Happens" מ-1990, השיר " Always the Last to Know" מ-1990, השיר " Roll to Me" מ-95' כמו גם השיר " Tell Her This" מאותה השנה.

|| מייספייס || @ האוסף של דל אמיטרי להאזנה: חלק א' | חלק ב' ||