 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סרגל עקום: על השפעות החברה ועד כמה שאנחנו רוצים להאמין שאנחנו חופשיים
'הסרגל' היה מושג עליו דיברתי בחמש השנים האחרונות, עד שבא מחקר של שני חוקרים מאוניברסיטת הארוורד # זה בדיוק הזמן להעלות על כתב את הנושא החשוב, בתקווה שיגרום לאנשים לחשוב קצת על מהות החיים שלהם # אה כן, ויש גם כתבה מעניינת ב"כלכליסט", שקטעים ממנה מובאים גם פה # לחיות את החיים בלי סרגלים
שנים רבות שאני מדבר על 'הסרגל'. רובנו מכירים את הסרגל. אותו קו לא כתוב שרוב אנשי העולם המערבי (להלן: ישראלי) הולכים אחריו בעיניים כמעט עצומות.
זה מתחיל בבית הספר (חוק חינוך חובה) שבהקשר אליו אין לנו כל כך מה לעשות. לאחר מכן מגיע הצבא, גם שם, אנו מחויבים לשרת את המדינה. אז מתי מתחיל הסרגל? נכון- בשלהי גיל 21 (אצל בנים, תחסירו שנה אצל בנות).
משום מה, הסרגל המערבי הפך להיות דורסני בלי ששמנו לב לכך. וזה הולך (בהערכה גסה עם אפשרות שינוי מינימאלית מאוד) – ככה: משתחררים מהצבא – עובדים – חוסכים כסף – טסים לטיול גדול בדרום אמריקה – חוזרים – עובדים + עושים פסיכומטרי – חוסכים – נרשמים לאוניברסיטה/מכללה – מתחילים ללמוד – לומדים ועובדים וכן הלאה וכן הלאה. הכל נעשה בשנות ה-20 המוקדמות, כדי שחס וחלילה לא נפסיד זמן יקר. כידוע, זמן שווה כסף. כנראה הרבה כסף לדעת המוני עם ישראל. אחרת, לכו תסבירו למה רוב האנשים נוהרים כעדר חסר מעצורים אחרי הסרגל המערבי. אין הסבר, זה פשוט השפעה חברתית גרידה, משהו שלא נתון בשליטת האדם המודרני. הוא רוצה לחשוב טוב, רוצה לחשוב על עצמאותו, על החופש שלו, על העתיד. בפועל? הוא שבוי כעדר אחרי רועה צאנו. במקרה הזה – הסרגל המדובר, אותה אנרגיה חברתית המקיפה את כולנו- היא היא רועה הצאן. רועה שאינו נראה.
בסוף מרץ, התפרסמה כתבה נרחבת במוסף "כלכליסט" (שדווקא מתעסק בסוגיות חברתיות מעניינות ביותר ומגיע לו על כך ציון לשבח) תחת הכותרת "אושר, יד ראשונה, מחבר". בכתבה, מרואיין החוקר ד"ר ניקולס כריסטאקיס מאוניברסיטת הארוורד, ארה"ב, אחד מצמד החוקרים שאחראים למחקר רחב היקף ושבדק את השפעות החברות על בני אדם. המחקר ומה שמסביבו, יצא כספר ומתורגם בימים אלה למספר רב של שפות כולל עברית, ויראה אור במהלך השנה.
עד החתונה זה לא יעבור
"המחקר מגלה שההחלטות המשמעותיות ביותר שבני אדם עושים – החלטות על חתונה, שינוי קריירה וסדרי עדיפויות בחיים, מתבצעות בעיקר משום שחברים ביצעו לאחרונה החלטה דומה, וזאת אף שכל מי שמבצע החלטה שכזו מאמין שעשה זאת מתוך שיקול דעת ומרצונו החופשי, ולא בהשפעת חבריו" כותבים איתי להט ודן שוחט בכתבה ב'כלכליסט' וממשיכים: "לא מדובר רק בהחלטות על אורח החיים: שינויים במצב הגופני כגון נטייה להשמנת יתר או לאריכות ימים מופלגת, וגם מידת האושר הכללי אינם תוצאה של נסיבות אלא שעתוק של המצב החברתי שסובב את האדם. הרזייה, עלייה במשקל, אושר, דיכאון, גירושים, עישון, נדיבות, שתיינות, תדירות קיום יחסי מין, הסיכוי להצביע בבחירות, הסיכוי להתאבד, שפת הגוף, הטעם המוזיקלי והגישה לחיים – כולם תכונות מידבקות שמתפשטות בתוך קבוצות חברים, ולפעמים מתחילות באדם אחד ובמהרה אופפות עשרות אנשים".
לפחות חמש שנים שאני מסתובב, מנסה להבין את מהות הסרגל. למה אנשים רבים כל כך, עושים דברים דומים כל כך, וחושבים שהם עושים זאת מבחירה חופשית. "כנראה שמה שהרבה אנשים עושים, זה הדבר הנכון" אמר לי פעם ירון, חבר יקר, אמר וקלע בול למה שקורה במבחינה חברתית.
עכשיו נשאלת השאלה: האם זה הדבר הנכון כפי שהוא ועוד רבים טוענים? כלל לא בטוח. הרבה חבר'ה צעירים מתחילים להיכנס ל"חיים" בגיל צעיר, ממוצע של 22, 23, הולכים ללמוד במוסד אקדמאי מכובד כלשהו. המקצועות הנלמדים מגוונים מאוד החל מחשבונאות וכלכלה, מנהל עסקים, משפטים, תקשורת, רפואה, עבודה סוציאלית, מוזיקה, כימיה, ביולוגיה ופיזיקה ועד מדעי המחשב ויחסים בינלאומיים. כולם טובים ויפים וחשובים. הבעיה היא שכולם פשוט עושים את זה מהר מידי, טכני מידי, 'כי ככה צריך', וכי בלי תואר קשה להתקדם בחיים.
לימודי החיים
שלא תבינו אותי לא נכון. תמיד עמדתי והצהרתי: אני לא נגד לימודים. להיפך. אני חושב שללמוד זה דבר טוב וחשוב. זה מפתח את האדם, נותן לו כלים להתמודדות ומעשיר את עולמו. אז מה הבעיה? האמת הפנימית, או המחסור בה ליתר דיוק.
אנשים רבים הולכים ללמוד 'כי ככה צריך' או כי 'חבל לבזבז זמן' או כי 'ההורים שלי לוחצים' או כי 'למה לי להיתקע בגיל 28 ולהתחרט שלא הלכתי ללמוד?'. הסיבות עוד רבות ומגוונות, אבל כמעט אף פעם לא מדובר, בלימודים בגיל צעיר הכוונה, שמשהו אמיתי שבא מהלב. ויותר מכך- אנשים הולכים ולומדים דברים ש"יתנו להם משהו" וש"יש בהם עבודה" ולאו דווקא מה שהם אוהבים. כצפוי, המתכון לכישלון במקרים כאלה – ידוע מראש. ולא חסרות דוגמאות: אנשים שחווים חוסר חשק להמשיך, אנשים שנכנסים לדאונים כי קשה להם ועד כאלה שנמאס להם מהמקצוע אותו בחרו ופורשים לטובת משהו אחר. חוסר הסיפוק והחרטה הולכים ומתעצמים מיום ליום אצל רבים שהחליטו ללכת בעקבות הסרגל, למורת רוחם. ועוד לא דיברנו על אלה שלא ממש עובדים במקצוע אותו למדו מסיבות שונות ומשונות.
לקחת מרחב נשימה
"הספר מגלה עוד תובנה מפתיעה: ריבוי קשרים של ידידות שטחית מוביל ליותר אושר מאשר שמירה על מעגל מצומצם של חברי אמת קרובים. הסיבה היא שמגע עם יותר אנשים חושף את האדם ליותר רגעים קטנים וחיוכים קטנים בחיים, והנטייה של השפעות טובות להידבק יותר מהשפעות רעות גורמת להצטברות של חיוכים ואופטימיות".
השורה התחתונה שלי אומרת שחשוב להיות נאמנים להרגשה הפנימית שלכם. בין אם המחקר הזה (ורובו נכון לדעתי) אומר שאנחנו מושפעים במיוחד מסביבתנו וחברנו. הסרגל הוא רק הלך רוח חברתי, וניתן להשתלב בו בדרכים רבות. לא חייבים לעשות "עכשיו כמו כולם", אפשר לבדוק קודם מה קורה איתנו (ולא רק בטיול חצי שנה בתאילנד), לקחת מרחב נשימה, להסתכל מסביב, להסתכל לחיים בלבן של העניים.
| |
קורים # 43: אייל גולסה, שלומי בראל, ועד הבית ובתי הספר טכנולוגים זה עוד מחברת למדורה
[עם המדורים: לבנת מגרש /// באור הזר-קורים /// משהו מקומי /// אוזניות לסופ"ש]
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לבנת מגרש // אריה ליבנת
לא צריכים את גולסה
מכבי חיפה דואגת לעתיד הכלכלי...שלה # קברניטי אגייאר רצו שקט ועשו בלאגן # ערוץ הספורט לא מוכן להשלים עם עובדות # וגם: השבוע הטוב של אופירה
כבר הרבה זמן טוענים שמכבי חיפה בכדורגל מתנהלת כמו מכבי ת"א בכדורסל והשבוע התקבלה עוד הוכחה לכך. אחרי שאייל גולסה ברח ללאציו, אמרו חלק מהשדרנים והפרשנים שגם אם הנער הסורר יתנצל ויתחנן לחזור, חיפה כבר לא תקבל אותו. הם לא לקחו בחשבון את האופורטוניזם של חיפה. האלופה אפילו שלחה את הקפטן יניב קטן כדי שיחזיר את גולסה. יש רק הבדל אחד בין המועדונים. מכבי בכדורסל עושה הכל בשביל הישגים ותארים. חיפה לא צריכה את גולסה בשביל לקחת אליפות. היא לקחה אותו בשביל להשיג ממנו כמה ג'ובות, לא כמה, הרבה בעתיד.
~~~~~~~~~~~~~~~
נציגיו של גומא אגייאר הודיעו השבוע כי איש העסקים שמאושפז מזה כמה שבועות בבית חולים פסיכיאטרי יפסיק לתמוך בבית"ר ירושלים כדורגל ובהפועל ירושלים כדורסל. עו"ד איתן גבאי הסביר: "הגענו למסקנה שגומא זקוק לחיים פרטיים ולריחוק מעין הציבור". מעניין למה גבאי לא חשב על זה שדווקא פרסום ההודעה מונעת את השקט שהמעסיק שלו זקוק בזמן שהוא עדיין נמצא באברבנל. אבל אותי מעניינות לא פחות התגובות של שתי הקבוצות. בעוד בית"ר איחלה לאגייאר החלמה מהירה, בהפועל דני קליין מיהר להבהיר שמבחינתם זו לא המילה האחרונה. מה לא עושים בשביל כסף.
~~~~~~~~~~~~~~~
בטבלת בית 6 ביורוליג שערוץ הספורט הראה ביום חמישי, מכבי ת"א דורגה במקום השני וריאל במקום השלישי. המגיש אלי אילדיס אפילו הדגיש את המיקומים תוך כדי שיחה עם הפרשן ארז אדלשטיין. מי שהכין את הטבלה בטח חשב שמכבי הרי ניצחה את ריאל אז היא צריכה להיות לפניה בטבלה. מה לעשות שלכל הקבוצות בבית מאזן זהה והמיקום נקבע כרגע על פי יחס סלים. לפיכך, בטבלה הנכונה ריאל מדורגת שנייה, מכבי שלישית. לכאורה זו טעות קטנה, בפועל למרות שערוץ הספורט עושה לרוב עבודה טובה, הוא עדיין לוקה בפרובינציאליות.
~~~~~~~~~~~~~~~
אופירה אסייג סופגת אש יותר מכל איש תקשורת אחר בספורט, אבל זה היה השבוע שלה. הסרט שלה על מוני פנאן בערוץ 2 עלה בכמה דרגות על הסרט שעשה ערוץ 10 שבוע לפני כן. חוץ מזה לאסייג, יש פרשן מבריק בתוכנית הספורט היומית ב-103 FM.. מותר לבקר ואפילו לשנוא את איל ברקוביץ', אבל הבן אדם שואל בראיונות את השאלות הנכונות בלי כחל ובלי שרק.
אופירה מעצבנת? חיפוש "אופירה" בגוגל
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
באור הזר-קורים: 3 כתבות
~~~"כששלומי בראל הגיע לגמר 'כוכב נולד 5' הוא היה על גג העולם # אבל כשהוא נעצר באשמת שימוש בסמים כחייל הכל התפרק, וגם הזיכוי לא עזר # היום הוא עובד בחנות כלי נגינה, מוציא סינגל ראשון בעצמו ולא מבין מה קרה למארינה מקסימיליאן בלומין: 'שתתחרמן עם אנחל, אבל איפה המוזיקה?' "
יופי של אייטם מצאו בסוף השבוע בישראל היום, והכתב יובל אברמוביץ' מביא ראיון ראשון עם שלומי בראל, פיינליסט כוכב נולד 5, שהיה על גג העולם לפני שנתיים וחצי אבל אז החלו הבעיות. הראיון מעניין, קולח [עם פתיח מצוין: "שנתיים וחצי עברו מאז 'כוכב נולד 5'. שלומי בראל, שקטף אז את המקום השלישי אחרי בועז מעודה ומארינה מקסימיליאן בלומין, הספיק ללמוד מאז דבר או שניים על תהילה ועל התרסקות..."] וכזה שמביא את ההרגשה של בראל, תקופה לא ארוכה אחרי הפרשיות שהסעירו את חייו וטופלו בתקשורת בצורה הכי כאובה שיש, כרגיל ["מה המסר שהיית רוצה להעביר לקוראים? 'שאני לא בן אדם רע כמו שציירו אותי. לא עשיתי רע לאף אחד, ואם עשיתי- אז זה בטח לא היה במודע. אני רוצה עוד הזדמנות. אני מרגיש שדוחים אותי על הסף כי אני 'נרקומן' ו'הומופוב'. תנו לי צ'אנס להוציא את המוזיקה שלי. רק עוד צ'אנס אחד"].
>>> "תנו לי צ'אנס"; 'ישראל שישבת', 'ישראל היום'; 5/2/2010
~~~"חשבתם שאף אחד לא רוצה להיות יו"ר ועד הבית? יש בניינים שבהם יש מלחמות של ממש על התפקיד # בבת ים הודח יו"ר שכיבה מידי ערב את האור בחדר המדרגות # בנתניה הגיעה משטרה כדי להפריד בין מועמדים # ובגבעת שמואל הושכר אולם לצורך בחירות # כך הפכה ראשות הוועד בבניין המשותף לתפקיד הכי מבוקש בעיר"
אתמול ישבתי עם חברים בפאב/בית קפה וסיפרתי להם על הכתבה המעולה הזו (ותודה לאחי), דווקא במוסף "ממון" של 'ידיעות אחרונות'— על ועדי בתים. כן, כן, אותם אנשים הזויים שמחליטים להיות ועד הבית של הבניין, של השכונה, של דירת המגורים וכל מבנה אחר שבו חיים אנשים במשותף. הכתב עופר פטרסבורג, עשה עבודת תחקיר במסגרתה הגיע למקומות שונים בארץ, ושמע על הדברים ההזויים, הרציניים והמצחיקים שקורים בין כותלי וועד הבית. הנה דוגמה מתוך הכתבה: "והנה מודעה שנתלתה בבניין בתל אביב, כל הזכויות שמורות ליו"ר: 'לדייר שתלש פעמיים הודעות שאני תולה. כדי לנהל בצורה תקינה את הוועד, בבקשה תפסיקו. אם זה לא ייפסק, הוועד יתקין לוח מודעות ננעל שעלותו 450 שקל, כולל הרכבה. אם גם זה לא יעזור, הוועד יתקין מצלמה נסתרת כדי לצלם את התולש ולהגיש נגדו תלונה במשטרה". אין מה לומר, כתבה ע-נ-ק-ית!
>>>"גברת תפתחי, זה היו"ר"; 'ממון שישי'; 'ידיעות אחרונות'; 5/2/2010
~~~"לפטופ לכל ילד? בית הספר היסודי "נעמי שמר" בפתח תקווה הוא כמעט היחיד בארץ שמנסה לממש את חזון החינוך הטכנולוגי # בלי עידוד מצד משרד החינוך – ועם מאבקים קשים על רוחב פס – 900 תלמידים כבר לא זקוקים למחברת ועיפרון"
טל שניידר בכתבה על החזון הטכנולוגי הפושט בארצנו הקטנטונת ומגיע עד לשיעורי ההיסטוריה. זהו, שאם נלך אחורה בהיסטוריה נגלה שמעולם לא ניצבנו במעמד שכזה- לא עוד מחברות, לא עוד דפדפות ודפים, ולא עוד עיפרון שפיצים ועט כחול. מעתה אימרו: לפטופ.
אנו חיים בעולם טכנולוגי ומהיר, ועל העניין נכתבו כבר עשרות אלפי מילים. ובכל זאת, המחשבה כי תום הנעורים (שגם ככה הולך ונעלם) יעלם כליל מהעולם – צובטת את הלב בחוזקה. מילא האינטרנט נכנס לחיינו בסערה, מילא ילדים כבר לא יוצאים לשחק בשכונה, מילא בנות 13 נחשפות לפדופילים מידי יום (טוב, זה לא מילא...אבל הבנתם), אבל- להכניס את הלפטופים המנוכרים גם לבית הספר? טוב נו, גם ככה מערכת החינוך בישראל קורסת. זה כבר לא ממש משנה.
>>>"בית הספר למדעי המחשב"; 'עסקים'; 'מעריב'; 5/2/2010
משהו מקומי
ישובי חוף הכרמל כמרקחה. מה קרה? שיטת המיפוי החדשה שמנסה להנהיג המועצה האזורית בשטחה גוררת סערה עזה בקרב הורים, תלמידים, מורים וטף. הכל החל כאשר המועצה החליטה לשנות את שיטת המיפוי ולשלוח את כל התלמידים מעין אילה צפונה לבית הספר כפר גלים, ואילו את כל החברה הדרומיים יותר לבית הספר המשותף. בנוסף לכך, החליטו במועצה לפטר בסוף השנה את מנהל המשותף חזי שגיב בטענות שונות ומשונות כשבשורה התחתונה: לא ברור מדוע הוחלט לפטר את שגיב.
עניינים אלה, כמו שכבר הבנתם, לא עוברים בשקט. השבוע הושבתו הלימודים במשותף ליום אחד, הוצגו דגים מסריחים לראווה ("לא נשתוק כמו דגים") ונשלחו מכתבים- מוועד ההורים למועצה, מהמורים למועצה, מהתלמידים למועצה וממי לא.
ומה הכי הפליא בכל הסיפור הזה? תגובתה של המועצה האזורית חוף הכרמל לפרשיות השבוע, כפי שהוצגו בתקשורת המקומית. "המועצה מצרה על כך שוועד ההורים מצא לנכון להשתמש בתלמידים כנשק למאבק כנגד ההחלטה ולהשבית את הלימודים בניגוד לחוק".
זה הרי הזוי פשוט. כל פעם אותה תשובה רדודה ששמה ללעג את העונים עליה. מה זאת אומרת "להשתמש בתלמידים כנשק"? מה זאת התגובה הזאת? מה רוצים- שלא יאבקו? שלא ישביתו? שיעברו לסדר היום?
תשובות מסוג זה ממחישות פעם נוספת, שהרבה פעמים, גופי שלטון למינהן חושבים שמותר להם הכל. מותר להם להחליט לבד, לקבוע לבד ולעשות כל העולה על רוחם מבלי לשמוע את דעת האזרחים, אותם הם אמורים לשרת. ובכן, תתעוררו. נשק או לא, אף אחד לא מוכן ללכת כעיוור על פי תכתיבים של אנשים שחושבים שהם יודעים מה טוב בשביל האחר. תתחילו לשתף פעולה ואף אחד לא יצטרך להוציא את "הנשק". בינתיים, מי שמפעילים פה כוח זה דווקא מועצות למינהן. על זה אמרו חכמנו- "כל הפוסל...".
האוזניות [לסופ"ש]
Stereophonics - Nothing Compares To You
לפעמים, שיר תופס אותך טוב טוב. לפעמים אתה שומע אותו במקרה, לפעמים אתה נחשף אליו דרך מישהו, לפעמים זה משהו חדש ולפעמים זה קאבר. את קלי ג'ונס, הסולן של סטראופוניקס, תמיד אהבתי. יש לו קול צרוד וקולי, וללהקה הזאת היו שירים שליוו אותי בתחילת דרכי כשהסגנון המוזיקלי שלי התעצב והפך להיות רציני. ולכן, כשמדובר בחידושים- הקאבר הזה עושה את זה ובגדול. ואומנם, שנייד אוקונור תשאר תמיד חתומה על הלהיט הזה, אבל אני אשמע לי את הגרסה של סטראופוניקס עד להודעה חדשה.
http://vids.myspace.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoID=2010838338
Elbow - Powder Blue
כבר כתבתי בעבר על אלבום הבכורה של אלבוו הבריטים, אלבום משובח מאין כמוהו שפשוט חייבים לשים במערכת לילה אחד ולשקוע לתוכו. תמיד כשאני שומע את האלבום הזה, אני נפעם מחדש- כמה כישרון וכמה מוזה היה להם כדי להקליט אותו. זה פשוט ספר שלם שמתאגד לתוך אלבום מוזיקלי, משאיר אותך עם מחשבות והירהורים על החיים. מי שלא שמע, חייב לעצמו ניסיון. מי ששמע- חייב לעצמו פעם נוספת.
http://www.youtube.com/watch?v=DZCc-Eo2978
| |
קור-מוזיקלי || רוז מלברג, דבנדרה בנהארט, נורה ג'ונס
גשם הזלעפות שנחת עלינו בסוף השבוע הזה, הוא אולי הסימן הטוב ביותר מבחינתי להחזיר לעונה חדשה וגדושה את "עונת הפולק", פינה שייסדתי בפברואר השנה, שלהי חורף 2008, במטרה לצאת למסע בעקבות אומני אינדי-פולק העכשווי, בעיקר בעולם.
שלוש פינות כאלה כבר היו – הראשונה עם Iron & Wine הבלתי נלאה, השנייה עם הבאוורבירדס, גרייט-לייק-סווימרס והגריזלי-בר, והשלישית עם סקוט מתיאוז וFינק. עכשיו "עונת הפולק" חוזרת עם אומנים חדשים, אני מקווה כאלה שתשמחו להכיר.
ואת פינת החזרה אני מקדיש לזמרת חדשה אליה נחשפתי לפני כשבועיים:
(את כל הפתיח הזה כתבתי לפני כחודש, אך לצערי נפקד ממני לפרסם את הפוסט. אז הנה, באיחור מה, אני מפרסם, בתקווה להמשיך ולכתוב פה לעיתים יותר קרובות)
Rose Melberg || מייספייס || האתר הרשמי || קנו אלבומים של רוז מלברג
"זו הייתה חמימות חולפת" שרה דנה ברגר באחד מלהיטה. אני כמעט משוכנע, שאם הגברת ברגר הייתה מכירה את הגברת מלברג, היא הייתה מקדישה לה את השיר הזה.
חמימות חולפת, זו בדיוק ההרגשה שעוברת בנימי הגוף כששומעים את רוז מלברג, נשמעת שבדית אבל מגיעה בעצם מקליפוניה, יונייטד-סטייטס-אוף-אמריקה.
היא נולדה איפשהו בין הסבנטיז לאייטיז, לא ממש ברור, והחלה את הקריירה המוזיקלית של בתחילת הניינטיז (1992 אם אתם רוצים להתעקש).
את הזמרת בעל הקול המלטף הזה, לא יצא לי לשמוע בין כל ערימות המוזיקה שאני בדרך כלל נחשף אליהן, אבל מסתבר שהיא ממש לא פריירית, או כמו שאומר הפתגם הנושן – מים שקטים חודרים עמוק (אל תוך האוזן).
היא הייתה פעילה בעברה בהרכבים שונים עם שמות כמו טייגר טראפ, דה-סופטיז, גוו סיילור ו-גאז, עד שפנתה בתחילת העשור לקריירת סולו משל עצמה. אם תשאלו ספציפית, אז היא מנגנת על אקוסטית ומתמחה בעיקר בווקאלז. ואם נשים את האצבע במדויק נגיד, שהמוזיקה שלה היא לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אותו הווקאל המדובר, הוא הוא שעושה את ההבדל הגדול בין עוד זמרת פולק מתחנחנת לרוז מלברג. היא חתומה על הרבה אלבומים, בעיקר כאלה עם הרכביה השונים במרוצת השנים. ב-2006 הוציאה את אלבום הסולו האחרון שלה עד השנה וכך, השם אולי לא אומר הרבה, אבל המוזיקה כן. הרמוניה ומלודיה הוגדרו כהכרח באלבומה החדש "Homemade Ship" שיצא לפני מספר חודשים. שתי קולות נמצאים כאן כמעט בכל השירים, מה שהופך אותו לאלבום הפולק הכי טוב שאפשר למצוא כרגע בשטח. הרצועות החזקות באלבום הן "Things That We Do", "Look Skyward", "Outlaws", "The Whistle Calling You" ושיר הסיום- "Truly". הרשימה הזו מצטרפת לעוד שירים, 12 במספר, שכמקשה אחת יעשו את העבודה הרכה מתחת לפוך של חורף. "עונת הפולק" הוקמה בגלל יוצרים כאלה.
לעונת הפולק 1 || 2 || 3
The Swell Season - Strict Joy
האלבום החדש של גלן האנסרד ומרטיקה אירגלובה האירים, הזכורים לנו היטב מהסרט "Once". אז הם עשו גם את הפסקול לסרט (כמתבקש), עכשיו הם חוזרים עם 12 שירים לכשצמם, עושה רושם כאלה שניתן להתכרבל איתם בערב של חורף קר, אבל לא יותר מזה. סך הכל עושה רושם של נחמד.
Brett Anderson – Slow Attack
הסולן סווייד לשעבר, ברט אנדרסון, חוזר עם אלבום סולו שני. פסנתר ואווירה בריטית זה כאן, לפחות על פי הסאמפלס של האלבום. עד כמה הוא יצליח להתרומם מעלה? כדי לדעת את זה נאלץ להקשיב לאלבום כולו...מתישהו.
Devendra Banhart – What Will We Be
דבנדרה בנהארט הקפיד תמיד להיות אלטרנטיבי במלוא מובן המילה. הוא לא הסתפק רק במילה "אלטרנטיב", אלא גם דאג להישמע כך בכל הזדמנות. המוזיקה שלו לא תמיד קלה לעיכול, אבל את ההערכה שלו הוא כבר הספיק לקנות. עכשיו הוא חוזר עם אלבום חדש. אחרי שני שירים ממנו אני יכול להעיד שזה נשמע לא רע.
Norah Jones - The Fall
איזה קו מוזיקלי בחרה נורה ג'ונס באלבומה החדש? רב הנסתר על הגלוי בשעה זו, בכל זאת, האלבום החדש עתיד לצאת רק באמצע נובמבר, אך על פי הסינגל אותו שחררה למייספייס זה לא נשמע דומה לחומרים קודמים שלה שהתאפיינו בשלווה ומינוריות רבים. אולי זה רק הסינגל הזה, ואולי מגמה חדשה אצל הזמרת מניו-יורק, את זאת נדע בעוד פחות מחודש.
| |
...Into The Wild...Into The Nature
Into The Wild...
השבוע ראיתי שוב את הסרט "Into The Wild", או בשם הישראלי שניתן לו – "עד קצה העולם", ואני חייב לציין שבפעם השניה הסרט נראה, נשמע ומועבר אף יותר טוב מהפעם הראשונה, המיוחדת לכשעצמה.
למי שלא מכיר נספר שהסרט (בבימויו של שון פן) מגולל את סיפורו האמיתי של כריס מק'נדלס ב-1990 (שמאמץ לעצמו את השם סופרטראמפ), שמחליט לאחר ימי התיכון לנטוש את אורח החיים המערבי והמוכר ולצאת למסע חיפוש עצמי ברחבי ארה"ב ואלסקה. לדעתו, החיים המערביים והכסף הרעילו את מוחו של האדם, גרמו לו להיות רודף כבוד ותאב בצע וגרמו לו לאבד את המשמעות האמיתית של החיים. כריס שורף את הכסף בארנק, תורם את חסכונותיו וחותך את כרטיסי האשראי שלו. למעשה, הוא מתנתק מכל מה שהיה מוכר לו, כולל משפחתו ונעלם אל תוך האופק, כמעט מבלי להסתכל לאחור. בדרך, פוגש סופרטראמפ אנשים חדשים, צובר חוויות וחווה את הטבע על כל הדברים הנפלאים והנוראיים שיש לו להציע. בסופו של דבר הוא יגיע לאלסקה, ומי שרוצה לראות מה קורה לו שם כדאי מאוד שיצפה בסרט.
זהו ללא ספק הסרט הטוב ביותר שראיתי בחיי. מסע אל הטבע ששזור בהרבה תובנות על החיים, מסע שמחבר אותנו עם האני האמיתי שלנו, עם הרוח החייה של החיים. הסרט עוצמתי, מטלטל, רבוי אמוציות וחוויות גם עבור הצופה. זהו אינו סרט קל לצפייה, ארוך (כשעתיים וחצי) וגורם להרגשות לא פשוטות לעיתים, אך גם מרומם רוח ומעורר התפעלות והשתהות.
את הסרט כאמור, ראיתי פעמיים והעין עוד נטויה. זה סרט שהוא חובה בלקסיקון של כל חובב קולנוע ושל כל נער ונערה המצויים בשנות ה-20 לחייהם. מראה לנו את מהות החיים כפי שהיא כיום וכפי שאולי היו צריכים להיות, בין אם לוקחים את זה לכיוון הקיצוני ואולי, אולי גם אם נשארים באותה משבצת כפרית אך מסתכלים על החיים בצורה קצת שונה.
כיום, בעולם המודרני, בו אנו רודפים אחרי הכסף והרצונות הגשמיים, כריס מראה לכולם שאפשר גם אחרת. אומנם לא כולם יכולים לעזוב הכל ולכת בעקבות ליבם עד קצה העולם, אבל אם נתחיל לפתוח את העיניים נוכל בהחלט להרגיש את הטבע...ללכת לתוך הפנימיות שלנו...Into The Wild.
עוד מבט על הסרט [כולל טריילר מומלץ]
והנה מה שיוצרת מציאות כתבה על הסרט...
 
Into The Nature...
אחרי דיי הרבה אלבומים אליהם נחשפתי ב-2009, אני חושב שמצאתי את האלבום הכי טוב של השנה. העניין הוא, שכנראה ורק אני אחשוב ככה. בכל זאת, מדובר בסגנון אקוסטי שלא מדבר לרבים ואולי כאן כל הקסם מבחינתי.
Kings Of Convenience אף פעם לא עשו משהו שהם לא. בעצם, הם כן עשו פעם אחת, עם אלבום רמיקסים קצת שונה – " Versus" ב-2001, כזה שבא בעקבות אלבום הבכורה שלהם, אבל פה זה הסתיים. הצמד הנורבגי תמיד התמקד וידע לעשות הכי טוב שירי פולק אקוסטיים עם נגיעות של פופ, שירי דרך כאלה ליד האגם, בשדה או בנסיעה ארוכה אל האופק, אל הלא נודע.
באלבום הראשון שלהם " Quiet Is the New Loud" שיצא ב-2001, נחשפנו אליהם לראשונה וכבר אז הדבר בא לידי ביטוי בצורה חזקה. שירים כמו " I Don't Know What I Can Save You From" ו-" Failure" הביאו את הצליל היפיפה שלהם, כל כך נעים באוזן שאפשר לשמוע אותו מספר פעמים ולהתאהב בכל פעם מחדש.
" Riot on an Empty Street" מ-2004 היה המשך ישיר לאלבום הראשון, על אף שבא 3 שנים אחריו. קצרה היריעה בכדי לתאר את שיריו היפים של אותו אלבום, ונדמה שכל רצועה שם צריכה לקבל את הכבוד שלה בצורה נפרדת.
עכשיו, 5 שנים אחרי, ולא כל כך ידענו למה לצפות מהם, בכל זאת, עבר כבר זמן רב. כמה מפתיע לגלות, שהם נותרו אותו דבר, ללא שום שינוי קוסמטי או רצון להביא חידושים והילולים שונים ומשונים. ארלנד אייה (שמשמש כסולן גם ב- The Whitest Boy Alive ומשתף פעולה גם עם Röyksopp) ואיריק גלמבק בווה ממשיכים לפרוט על הגיטרה האקוסטית כאילו הייתה כף היד השלישית שלהם. הם עושים בה כרצונם, עולים ויורדים, מהירים ואיטיים והכי חשוב- כל כך יפים.
"Declaration of Dependence" הוא שם האלבום השלישי שלהם, והם לא התעייפו, לא נמאס להם, להיפך- הם כאן במלוא הדרם. שימו לב בעיקר לרצועות " Mrs Cold", " Boat Behind" ו-" Rule My World".
אחרי כל ההיפ הופ, הטראנס והדאנס גאגא, האלבום החדש של הקונביניינס מחזיר אותנו אל הטבע, וזה היופי במיטבו...
| |
3 שנים אחורה...
ממש החודש עברו 3 שנים מהטיול לאמסטרדם וצפון הולנד. בתקופה הקרובה אני מקדיש את התמונות לטיול ההוא ולחברים ההם, אותם אני אוהב מאוד. בתקווה לעוד רגעים יפים כמו שהיו לנו אז. שנה טובה לכולם
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
