שנים רבות שאני מדבר על 'הסרגל'. רובנו מכירים את הסרגל. אותו קו לא כתוב שרוב אנשי העולם המערבי (להלן: ישראלי) הולכים אחריו בעיניים כמעט עצומות.

זה מתחיל בבית הספר (חוק חינוך חובה) שבהקשר אליו אין לנו כל כך מה לעשות. לאחר מכן מגיע הצבא, גם שם, אנו מחויבים לשרת את המדינה. אז מתי מתחיל הסרגל? נכון- בשלהי גיל 21 (אצל בנים, תחסירו שנה אצל בנות).

משום מה, הסרגל המערבי הפך להיות דורסני בלי ששמנו לב לכך. וזה הולך (בהערכה גסה עם אפשרות שינוי מינימאלית מאוד) – ככה: משתחררים מהצבא – עובדים – חוסכים כסף – טסים לטיול גדול בדרום אמריקה – חוזרים – עובדים + עושים פסיכומטרי – חוסכים – נרשמים לאוניברסיטה/מכללה – מתחילים ללמוד – לומדים ועובדים וכן הלאה וכן הלאה. הכל נעשה בשנות ה-20 המוקדמות, כדי שחס וחלילה לא נפסיד זמן יקר. כידוע, זמן שווה כסף. כנראה הרבה כסף לדעת המוני עם ישראל. אחרת, לכו תסבירו למה רוב האנשים נוהרים כעדר חסר מעצורים אחרי הסרגל המערבי. אין הסבר, זה פשוט השפעה חברתית גרידה, משהו שלא נתון בשליטת האדם המודרני. הוא רוצה לחשוב טוב, רוצה לחשוב על עצמאותו, על החופש שלו, על העתיד. בפועל? הוא שבוי כעדר אחרי רועה צאנו. במקרה הזה – הסרגל המדובר, אותה אנרגיה חברתית המקיפה את כולנו- היא היא רועה הצאן. רועה שאינו נראה.

בסוף מרץ, התפרסמה כתבה נרחבת במוסף "כלכליסט" (שדווקא מתעסק בסוגיות חברתיות מעניינות ביותר ומגיע לו על כך ציון לשבח) תחת הכותרת "אושר, יד ראשונה, מחבר". בכתבה, מרואיין החוקר ד"ר ניקולס כריסטאקיס מאוניברסיטת הארוורד, ארה"ב, אחד מצמד החוקרים שאחראים למחקר רחב היקף ושבדק את השפעות החברות על בני אדם. המחקר ומה שמסביבו, יצא כספר ומתורגם בימים אלה למספר רב של שפות כולל עברית, ויראה אור במהלך השנה.

עד החתונה זה לא יעבור

"המחקר מגלה שההחלטות המשמעותיות ביותר שבני אדם עושים – החלטות על חתונה, שינוי קריירה וסדרי עדיפויות בחיים, מתבצעות בעיקר משום שחברים ביצעו לאחרונה החלטה דומה, וזאת אף שכל מי שמבצע החלטה שכזו מאמין שעשה זאת מתוך שיקול דעת ומרצונו החופשי, ולא בהשפעת חבריו" כותבים איתי להט ודן שוחט בכתבה ב'כלכליסט' וממשיכים: "לא מדובר רק בהחלטות על אורח החיים: שינויים במצב הגופני כגון נטייה להשמנת יתר או לאריכות ימים מופלגת, וגם מידת האושר הכללי אינם תוצאה של נסיבות אלא שעתוק של המצב החברתי שסובב את האדם. הרזייה, עלייה במשקל, אושר, דיכאון, גירושים, עישון, נדיבות, שתיינות, תדירות קיום יחסי מין, הסיכוי להצביע בבחירות, הסיכוי להתאבד, שפת הגוף, הטעם המוזיקלי והגישה לחיים – כולם תכונות מידבקות שמתפשטות בתוך קבוצות חברים, ולפעמים מתחילות באדם אחד ובמהרה אופפות עשרות אנשים".

לפחות חמש שנים שאני מסתובב, מנסה להבין את מהות הסרגל. למה אנשים רבים כל כך, עושים דברים דומים כל כך, וחושבים שהם עושים זאת מבחירה חופשית. "כנראה שמה שהרבה אנשים עושים, זה הדבר הנכון" אמר לי פעם ירון, חבר יקר, אמר וקלע בול למה שקורה במבחינה חברתית.

עכשיו נשאלת השאלה: האם זה הדבר הנכון כפי שהוא ועוד רבים טוענים? כלל לא בטוח. הרבה חבר'ה צעירים מתחילים להיכנס ל"חיים" בגיל צעיר, ממוצע של 22, 23, הולכים ללמוד במוסד אקדמאי מכובד כלשהו. המקצועות הנלמדים מגוונים מאוד החל מחשבונאות וכלכלה, מנהל עסקים, משפטים, תקשורת, רפואה, עבודה סוציאלית, מוזיקה, כימיה, ביולוגיה ופיזיקה ועד מדעי המחשב ויחסים בינלאומיים. כולם טובים ויפים וחשובים. הבעיה היא שכולם פשוט עושים את זה מהר מידי, טכני מידי, 'כי ככה צריך', וכי בלי תואר קשה להתקדם בחיים.

לימודי החיים

שלא תבינו אותי לא נכון. תמיד עמדתי והצהרתי: אני לא נגד לימודים. להיפך. אני חושב שללמוד זה דבר טוב וחשוב. זה מפתח את האדם, נותן לו כלים להתמודדות ומעשיר את עולמו. אז מה הבעיה? האמת הפנימית, או המחסור בה ליתר דיוק.

אנשים רבים הולכים ללמוד 'כי ככה צריך' או כי 'חבל לבזבז זמן' או כי 'ההורים שלי לוחצים' או כי  'למה לי להיתקע בגיל 28 ולהתחרט שלא הלכתי ללמוד?'. הסיבות עוד רבות ומגוונות, אבל כמעט אף פעם לא מדובר, בלימודים בגיל צעיר הכוונה, שמשהו אמיתי שבא מהלב. ויותר מכך- אנשים הולכים ולומדים דברים ש"יתנו להם משהו" וש"יש בהם עבודה" ולאו דווקא מה שהם אוהבים. כצפוי, המתכון לכישלון במקרים כאלה – ידוע מראש. ולא חסרות דוגמאות: אנשים שחווים חוסר חשק להמשיך, אנשים שנכנסים לדאונים כי קשה להם ועד כאלה שנמאס להם מהמקצוע אותו בחרו ופורשים לטובת משהו אחר. חוסר הסיפוק והחרטה הולכים ומתעצמים מיום ליום אצל רבים שהחליטו ללכת בעקבות הסרגל, למורת רוחם. ועוד לא דיברנו על אלה שלא ממש עובדים במקצוע אותו למדו מסיבות שונות ומשונות.

לקחת מרחב נשימה

"הספר מגלה עוד תובנה מפתיעה: ריבוי קשרים של ידידות שטחית מוביל ליותר אושר מאשר שמירה על מעגל מצומצם של חברי אמת קרובים. הסיבה היא שמגע עם יותר אנשים חושף את האדם ליותר רגעים קטנים וחיוכים קטנים בחיים, והנטייה של השפעות טובות להידבק יותר מהשפעות רעות גורמת להצטברות של חיוכים ואופטימיות".

השורה התחתונה שלי אומרת שחשוב להיות נאמנים להרגשה הפנימית שלכם. בין אם המחקר הזה (ורובו נכון לדעתי) אומר שאנחנו מושפעים במיוחד מסביבתנו וחברנו. הסרגל הוא רק הלך רוח חברתי, וניתן להשתלב בו בדרכים רבות. לא חייבים לעשות "עכשיו כמו כולם", אפשר לבדוק קודם מה קורה איתנו (ולא רק בטיול חצי שנה בתאילנד), לקחת מרחב נשימה, להסתכל מסביב, להסתכל לחיים בלבן של העניים.