קורים # 028: עם הרבה נשמה
19/2/2009
עלים # 6: זה לא מובן מאליו...
(עלים: פינה על החיים ומה שבינהם. בעיקר על מה שבינהם)
# לשתות נס קפה. כשאנחנו מצוננים, לנס-קפה אין טעם. לכלום אין טעם.
# לבהות. כשאנחנו מוטרדים וחושבים ללא הפסק, הבהייה התמימה נעלמת כמו אל תוך חור-שחור...ואין לה משמעות...
# לעבוד. גם בעבודה הכי מעצבנת בעולם, או הכי עמוסה, או הכי מתישה. מספיק חיידק אחד קטן בכדי להשבית אותנו מכל פעילות. וזה עוד במקרה הטוב...
# ללכת ברחוב. אולי הדבר הבאנלי והלגיטימי שיש. לפעמים, פציעה מונעת מאיתנו את הדבר האלמנטרי הזה. כולה ללכת ברחוב...
# להאזין....למוזיקה....לטבע. לעצום עיניים ולשמוע באמת. השבוע הסתבר לי שהאוזן השמאלית שלי היתה סתומה. רופאת האף-אוזן-גרון שיחררה לי אותה. פתאום אני שומע צלילים קטנים כ"כ שלא שמעתי זמן רב, אם בכלל...
# הרגשה טובה. כשאנחנו מרגישים טוב בלב אנחנו שוכחים כמה ההרגשה הטובה הזו, החוויה המרוממת הזו, היא מדהימה וחמקמקה...
זה לא מובן מאליו, והמעט שנוכל לעשות זה להעריך את הדברים הקטנים האלה ולהגיד לחיים – תודה....
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
"קשה למחוא כפיים בלב שלם למי שעושה קריירה מלדבר נגד קריירה. הרי בעצם גם הוא, כמו חברות התרופות המגונות בעיניו, מציע פורמולה להרגשה טובה יותר וגובה עליה כסף. מצד שני, קשה שלא למחוא כפיים למי שמנסה להתנקש בקונבנציות הדכאוניות של הקאפיטליזם החזירי ולהציע דרך אנושית ושמחה יותר לחיות"
[ציפה קמפינסקי על הספר החדש של טום הודג'קינסון – "איך להיות חופשי", במוסף ספרים של "7 לילות", ידיעות-אחרונות]
-|| מוזיקה ||
תחילה:
על Great Lake Swimmers אתם יכולים לקרוא ב"עונת הפולק" של השבוע, ובכל מקרה, במרץ עתיד לצאת לחבורת האינדי המיוחדת הזאת אלבום חדש ומתוכו הם משחררים סינגל נהדר – "Pulling On A Line", אותו אפשר לשמוע בספייס שלהם.
שימו לב ל-Low vs Diamond, הרכב אינדי אמריקאי עם 7 שנות פעילות מאחוריו, אם כי רק אלבום אחד מהשנה שעברה. שיר שלהם "This is Your Life" מושמע בתחנות רדיו בארה"ב ושווה האזנה.
Paper Route הוא הרכב אלטרנטיב-רוק מטנסי, ארה"ב (קיים מ-2004). מרכיבים אותו 5 חברים ואת אלבום הבכורה שלהם הם הוציאו ב-2006. בשנה שעברה השתתפו בסיבוב הופעות עם הרכבים כמו פארמור,
פנטום-פלאנט ו-ג'ק מנקין. מזכיר להקות כמו מאט-מוט, ליטל מיין טייט ועוד כלמיני דווקא בריטים. וכל ההקדמה הזו באה כדי שתבינו מי נגד מי בסינגל החדש שלהם – "Are We All Forgotten".
אחרון הסינגלים להשבוע בסקירתנו שייך להרכב אינדי חמוד (לא מצאתי מילה טובה יותר) בשם HoneyHoney שמוציא סינגל חדש ולא רע בכלל, מרקיד ועושה מצב רוח. קוראים לו "Little Toy Gun".
באג'אדה-ג'ונס
יש לי וידוי קל: אני ממש אוהב את אחרי-הצהריים האלה שאני נתקל בטעות באיזה שם של זמרת (או זמר, לא משנה), הולך לבדוק עליו ונשאב לתוך כלמיני אומנים שבאים בעקבותיו (במייספייס, קישורים וכד'). בשיטוטים האלה מצאתי המון אומנים טובים במרוצת הזמן (לעומת שיטוטים משמימים לעיתים), וכל פעם שזה מצליח אני מתרגש מחדש.
באמצע השבוע הזה נתקלתי בשיא הטעות ב-Jason Bajada, יוצר ממונטריאול, קנדה (הארץ הזאת היא פשוט ביצת מוזיקה מיוחדת), שהוציא לאחרונה אלבום בכורה, והוא סה"כ דיי אנונימי באופן יחסי. כל האנונימיות הזאת עושה את זה ליותר מעניין: יש לו הרמוניה פשוטה וכ"כ יפה כזו בשירים, שהעיניים נפתחות בשני הסולמות הראשונים בשיר "Ten Days In Miami" ונשארות תקועות ובוהות באוויר. אני כל כך אוהב שירים כאלה. זה מאוד פשוט אבל כל-כך מורכב. עושה לך "וואו" בלב. נסו גם את "Tired of Talking" המעולה, זה פשוט משהו בהרמוניה הכללית שלו. כן ירבו. http://www.myspace.com/jasonbajada
ביקורת סרט: "7 נשמות" מתוחות
בלי ששמנו לב, וויל סמית' הפך להיות מרתק. ואם לא בחייו האישיים (כי רובנו ככל הנראה לא מכירים אותו אישית), אז לפחות בסרטים שלו. מנער פוחז שעושה סרטים בעיקר על שטויות ("בחורים רעים", "גברים בשחור", "היום השלישי", "הנקוק" וכד') הוא הפך להיות שחקן רציני שבוחר את תפקידיו בקפידה עם דגש על המהות והחיים.
ככה קרה ב"המרדף לאושר" [עליו גם כתבתי בעבר] וגם ב"אני,אגדה" (למרות שהוא שייך בחציו לז'אנר השטותניקי]. עכשיו מביא סמית' את הסרט הכי חזק שלו בחבורה (מלבד המרדף שגם הוא מאוד חזק] – "7 הנשמות".
הסרט מגולל את סיפורו של בן תומאס (סמית') שמחליט בעקבות תאונת-דרכים קטלנית לה היה אחראי, להחזיר את חובו לאל (?) ולחיים ובעזרת שבעה אנשים אקראיים, להם ייתן את כל כולו (תרתי משמע).
אני חייב להודות, שלמרות שרוב אולם הקולנוע התנענע באי נוחות (ושמעמום) בחלק הראשון של הסרט, אני דווקא לא השתעממתי. בחלק השני כבר אף אחד לא יכל להשאר אדיש: זה אחד מחצאי הסרטים הדרמתיים והמרגשים שנעשו בשנים האחרונות, והסוף- עוצר נשימה (ומזיל דמעות).
כשאתה יוצא מהסרט יש לך את אותה תחושת מועקה מוכרת מהחיים האישיים, רק שהמועקה כאן לא קשה – היא גורמת לך לחוסר ודאות. לתהות מה קורה עם החיים ומה לעזאזל קורה פה...סרט שהוא המלצה.
וכמובן: גם לסרט הזה יש פסקול מצויין עם שירים של מיוז, בירד יורק (בשיר חודר עצמות) ועוד.
-|| אלבום אחד בשבוע ||
Lily Allen - It's Not Me, It's You
כן כן, זה החדש של מיס אלן. בריטית יותר, פופית יותר, שמחה יותר. אבל בכל זאת עושה את זה טוב.
האלבום השני מצטייר כבוגר יותר מקודמו, שגם היה לא רע בכלל, אבל הפעם הוא פונה לאוזן יותר גלובלית מאשר קודמו. וזה בלי להוזיל את החומרים יותר מידי. צריך כישרון גם לזה.
הנה " Who'd Have Known" מתוכו [להאזנה, MP]
-|| תמונה ||
[פליקר]
-|| שיר טו די אנד ||
Yann Tiersen - Comptine d'un autre
ותודה ליניב. יאן טירסן הוא פנומן של צלילים. הפסקול זורם ממנו בטיבעיות מעוררת קינאה,
אבל התוצאה מחזירה אותך לקרקע רק כדי להרים אותך לגבהים חדשים. כי זה מדהים.
להאזנה [MP]
ושיהיה לכם שבוע מלא כל טוב.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הבמאי טוני סקוט (שביים גם את "איש בוער"), הלך על האלמנטים המרכזיים של ז'אנר המתח והפעולה: עריכה תזזיתית ומהירה, רעשי שטח בולטים (רכבת דוהרת על הפסים, צופרים, ילדים קטנים) ואפקטים מוזיקליים מתבקשים ('בומים' של תופים, פס קול מותח שמאפיין את סרטי ספיידרמן).