My (NOT) perfect life

למה לעזעזל זה קורה לי?

למה אני ממשיכה לבכות?

כתבתי קטע שמתאר את המצב שלי עכשיו....:

כואב לי.

כואב לי מבפנים.

אני נזכרת בחודש הראשון שהיינו ביחד

כל יום קיבלתי לפחות סמס 1 ממך שבו אמרת שאתה אוהב אותי.

עכשיו, עוד כמה ימים אנחנו חודשיים ביחד,

באמת השתנה כל כך הרבה מאז? =\

לפני חודש, עשית הכל כדי להיפגש איתי,

וויתרת על פגישות עם חברים,

ביטלת דברים.

הכל העיקר לראות אותי, גם אם זה רק לשעה.

אני זוכרת את הסמס הזה "אני אוהב אותך. לא רגע, תשכחי מזה. אני מאוהב בך."

אני עדין זוכרת את ההרגשה שהייתה לי באותו רגע.

שלחת את הסמס הזה כמה דקות לאחר שליווית אותי הביתה לאחר הפגישה שלנו.

התפשט לי חיוך על הפנים,

לא חיוך גדול ומאושר,

אלא חיוך קטן, שלא הצלחתי למחוק מהפנים, גם לא רציתי.

עכשיו, אני צריכה לזייף חיוכים כדי שלא תשאל "מה קרה?"

טוב כי..

אתה אף פעם לא מבין אותי.

יש לך מן חיים מושלמים כאלה, ואתה לא מצליח להבין את החיים ההרוסים שלי.

בגלל זה הפסקתי לספר לך מה עובר עלי.

אני גם פוחדת שתחשוב שאני אימו או משהו,

אתה והחברים שלך עם השנאה הזאת כלפי אימואים..=\

אני לא אימו, פשוט יש לי חיים הרוסים כאלה, שנדפקתי מכל הכיוונים.

אמא שלי שונאת אותי.

אני חיה עם אבא חורג שלא שם עלי זין.

כל פעם מישהו אחר מהחברים שלי בוגד בי, ודופק אותי.

שתקתי כמה ימים, והייתי פגועה מבפנים, כולם אמרו לי לדבר איתך על זה.

אבל לא יכולתי, כי אתמול אמרת שתתקשר ולא התקשרת,

ואז כעסת שיצאתי עם חברים אחרים =\

והיום, לא באת,למרות שאמרת שתבוא.

אני עדין שומעת ממך את המילים "אני אוהב אותך".

אבל אני יודעת שהן כבר לא מה שהיו פעם.

מה השתנה מאז? אני לא השתנתי, גם אתה לא.

אז מה קרה? הזמן? אבל זה רק חודש..

זה נגמר לך תוך חודש?

הגעתי למסקנה אחת, כואבת כל כך;

זה כואב לראות סימנים, ולדעת שהבנאדם שאתה אוהב לא אוהב אותך כבר באותה המידה כפי שאהב.

אבל הכי כואב-

זה להודות בזה.

אני לא רוצה להודות. בבקשה, אל תגרום לי.

אני בוכה כל פעם שאני מנסה להודות..

אני לא רוצה שזה יהיה אמיתי.

בבקשה לא..

אתה אף פעם לא תקרא את זה, אני יודעת.

לא כי לא אכפת לך,אלא כי אני לא אתן לך.

אתה בכל מקרה לא תבין.

ותתחיל לחשוב עלי שונה, אני לא רוצה לראות את המבט הזה שמבשר ששום דבר לא יהיה כפי שהיה.

אני מפחדת מכל כך הרבה דברים רעים שיכולים לקרות בינינו,

אל תתן להם להתגשם.

בבקשה..

אני הרי כל כך אוהבת אותך,

ועוד 4 ימים אנחנו חודשיים ביחד.

אתה אפילו לא זוכר,

אתה יודע איך אני יודעת את זה?

כי כשהיינו חודש ביחד, שבוע לפני התאריך כבר קיפצת, ולא נתת לי לשכוח את התאריך המיוחד.

עכשיו, אני לא אראה אותך בערך 3 ימים.

משום מה, אני בטוחה שגם לא תזכור את התאריך.

ה-14..

כן. זה כואב.

אני ממשיכה לחיות באשליות [?]

לא מצליחה להודות.

לא רוצה.

אל תגרום לי להודות בזה..

שהכל שונה.

כי עבר כבר חודש.

והכל נגמר.

כי אני אוהבת אותך.

אוהבת אותך כל כך..

אני יודעת שאף אחד לא באמת קורא את הבלוג האנונימי שלי, אבל אני בכל זאת כותבת, כדי להוציא את הכל.

כל אחד צריך להוציא את כל מה שיש לו בפנים, גם אם אף אחד לא שומע, עדין להגיד את זה, לדבר על זה, ולפעמים גם, לצעוק את זה. גם אם אף אחד בכל מקרה לא ישמע.

אבל לפעמים, אתה לא רוצה שישמעו. אתה רוצה לספר את זה לכולם, אבל מפחד מהתגובות שלהם, מפחד שהם יתחילו לרחם עליך ואז תבין שזה לא אתה סתם עם האשליות שלך שהחיים שלך מפוררים והרוסים, אלא זה גם מה שאחרים חושבים, כלומר זאת לא אשליה או סיוט, זאת המציאות, ואי אפשר לברוח ממנה ולא משנה מה.

אצל כל אחד זה משהו אחר. כל אחד חושב שיש לו את הבעיה הכי גדולה ושהחיים שלו הרוסים לגמרי, אולי זה גם נכון, לא אני שאשפוט, אך אם כך, יש יותר מידי דברים שבגללם החיים שלנו נהרסים, יותר מידי ובקלות רבה מידי.

עכשיו, אני אכתוב את זה. את הבעיה שלי, הבעיה שהורסת לי את החיים, לא משנה עד כמה זה כואב לדבר על זה שוב ושוב ולחשוב על זה כל פעם מחדש, אין לי ברירה. אתם יודעים למה? טוב כי..זה החיים שלי. זה לא מישהו שאני יכולה לברוח ממנו למקום אחר, זה הדבר הזה שירדוף אותי עד סוף ימיי. זה החיים שלי.

אמא שלי הורסת לי את החיים ככל שיכולה. זה לא שהיא סתם לא מרשה לי הרבה דברים ומגבילה אותי בכל דבר, זה זה, שהיא שונאת אותי. אתה כנראה חושבים לעצמם: "נהה..סתם היא רבה איתה היא עדין אוהבת אותה, גם לי זה קורה."

אז רק שתדעו..

היא אמרה לי את זה.

ולא סתם אמרה ככה פעם אחת כי כעסה.

היא אמרה את זה הרבה.

יותר מידי.

כל פעם מחדש.

"אני מצטערת על היום שבו הולדתי אותך."

"באת מהשטן."

"עופי מכאן לעזעזל."

היא העיפה אותי הרבה מהבית..גם אם זה היה בשעות המאוחרות של הלילה, ללא מפתח, כדי שלא אוכל לחזור.

מצאתי את עצמי בחוץ, בלילה,בקור, בחושך... טיילתי בין הרחובות,בשקט, חשבתי על הכל..למרות שרציתי לשכוח.

ועכשיו, אחרי שיחות עם העובדת הסוציאלית. אמא שלי הגיעה למסקנה שהחינוך בישראל הוא שיטי,ואם היא תגביל אותי בדברים ולא תרשה לי דברים, אז כל האמהות בישראל יסתכלו עליה ולא ירשו לילדים שלהן גם.

אני יודעת שזה טמטום =\

אבל גאדמיט..למה אני סובלת?

איבדתי הרבה אנשים בגלל התנהגותה של אימי, במבט אחורנית, אני חושבת לעצמי, שכך עדיף. אם הם עזבו אותי בגלל זה, אז הם לא חברים אמיתיים. החברים האמיתיים נשארו לצידי וחלקם כבר כמה שנים טובות [בסביבות ה-6 שנים].

אבל באותה התקופה שבה הם עזבו אותי, הייתי שבורה, שבורה לגמרי. כי גם ככה הרגשתי שאין לי משפחה, וגם ככה לא היו לי הרבה חברים, ומי שהיה לי, נאחזתי בו בכל כוחותיי ופחדתי לאבד אותו. אבל בסוף חלקם גם איבדתי. זה היה קשה. תאמינו לי, זה באמת היה קשה.

אבל עוברים את זה.

אבל המציאות עדין נשארת. ואין לאן לברוח.

זה החיים שלי ואין משהו שאני אוכל לעשות בנוגע לזה. לעולם..