החיים ע"פ רומי

פרק 2

על הדלת של התא שלי  הודבקה מעטפה חומה וקצת מקומטת היא נסגרה בעזרת מדבקה בצורת לב .

בחנתי את המעטפה בפליאה רבה. איזו מעטפה עלובה...  חשבתי לעצמי. מי ששלח אותה היה צריך להשקיע עוד קצת. זאת בטח מתיחה של אחד הבנים מהכיתה...  אני לא אתן להם לצחוק על חשבוני!

קרעתי את המעטפה בלי להציץ אפילו פנימה. העפתי את הקרעים מהחלון וניסיתי ככל שיכולתי לשכוח.

המשכתי ביומי כרגיל, לא רציתי להראות שמשהו מטריד אותי. הלכתי לכיוון הכיתה והתיישבתי על הרצפה. אף אחד מהכיתה שלי עדיין לא הגיע... יכול להיות ששולח המכתב הוא לא מהכיתה שלי?!

יפה להם! הפכו אותי לבדיחה של השכבה!

רגע! איך השולח הצליח בכלל לפתוח את התא שלי ? ועוד בלי שאני אשים לב?! מישהו גנב לי את המפתחות! ויכול להיות ששכפל אותם!!! וכך תהיה לו גישה לתא שלי בכל זמן שירצה! ו.... אם הוא ירצה להתנקם בי על כך שקרעתי לו את המכתב.... הוא יוכל לכבל לי ברכוש או כל דבר אחר!!!!!!!!!!!

טוב, אני מגזימה ! אני סתם אוכלת את עצמי בגלל איזה מכתב עלוב ומעלה מסקנות מהירות מדי. עכשיו אני אשכח מהכול ופשוט א-ר-ג-ע ...

*   *   *

"נו בואו כבר אני רוצה להגיע הביתה! אני מתה מרעב!" צעקתי אל רות ואושרית שעיכבו אותי.

"טוב, מה את עצבנית ?" ענתה לי אושרית. "בכלל, מה קרה לך היום? כל היום היית עצבנית!" הוסיפה רות. "כלום לא קרה לי זה אתן המעצבנות אותי! תתנהגו כבר נורמאלי!". לא סיפרתי להן על המכתב ואני גם לא הולכת לספר לאף אחד אני החלטתי שאני שוכחת ממנו ויקרה מה שיקרה...

עלינו מהר לאוטובוס הנהג ניקב לי את הניקוב ה-1 לפני אחרון ורצתי ככי לתפוס מקום ישיבה נוח.

כמעט הגעתי לתחנה שלי... קמתי מהכיסא וראיתי שרות מסמנת לי בידה שאתקרב אליה.

שאלתי אותה בלחישה:"מה קרה?" היא אמרה לי "הוא לא  ניקב לי"!

"זאת הפעם השנייה שאת עושה את זה"! "נכון! ואני כבר רואה באופק את השלישית"!

עשיתי לה  פרצוף שאמר "מה שבא לך"...

ירדנו מהאוטובוס ואני התחלתי ללכת בקצב מהיר. רציתי להגיע הביתה ולא היה אכפת לי מרות ואושרית לא רציתי לחכות להן. הן כבר עלו לי על העצבים. אושרית צעקה לעברי "מה את בורחת"?

לא עניתי לה אבל יכולתי לשמוע אותה אומרת לרות:"אנחנו חייבות לברר מה קורה לה"!

*   *   *

כשקמתי בבוקר היו לי אנרגיות טובות. הייתה לי הרגש טובה שהולך לקרות משהו שישמח אותי. התלבשתי בחולצת בית ספר אדומה וג'ינס בהיר סידרתי את השיער בחצי קוקו (התסרוקת האהובה עליי)

יצאתי מהבית החלטתי ללכת היום ברגל. קבעתי ללכת עם אושרית וכשהגעתי למטה היא כבר חיכתה לי שם. "יאלה בואי נלך שלא נאחר..."  אמרתי והתחלנו ללכת. בדרך דיברנו והיא שאלה אותי מה קרה לך אתמול? אמרתי לה שלא היה לי מצב רוח ובזה נגמר העניין.

כשהגענו לבית הספר נפרדתי מאושרית  רות כבר הייתה שם היא דיברה עם חבורה של בנים, זאת החבורה של תום הילד שאני שונאת ורות פשוט מתה עליו.... למרות שאי אפשר לומר שהוא לא חתיך...

הוא ילד יפה אבל מגעיל! מוזר שתום לא היה איתם.. החברים שלו תמיד סביבו..

הלכתי לכיוון הלוקר.  חדר הלוקרים היה בתוך איזה מקלט עלו שבבנין התיכון. היה נדמה לי שראיתי עכבר אבל המשכתי בדרכי..  לפני שנכנסתי לחדר . ראיתי את תום פותח את הלוקר שלי ומדביק מעטפה חומה! לא האמנתי למראה עיני נכנסתי לתוך החדר וטרקתי מאחורי את הדלת בחוזקה. תום הרים אלי מבט מופתע ומבוהל.

מקווה שאהבתם...

תגיבו