תגידו, ניסיתם פעם לגזור גזר?

הלוואי שיכולתי להגיד שאני לא מתחרטת על זה

לפחות לא עוד כדי כך,

אבל זה בא בגלים שבחלק מהם אני חושבת שזה באמת בסדר

ובחלק אני חושבת שאני ממש חרא.

עד שאני חושבת לעצמי "נה, לא נורא, הכל יהיה סבבה, לא לדאוג",

אני זו שגורמת לעצמי לרצות לבכות.

אני מתנהגת כמו תינוקת עכשיו, ולא אכפת לי.

זה הבלוג שלי, אלה הרגשות שלי, ההתנהגות שלי,

וסוף כל סוף אני יכולה להתנהג כמו תינוקת כשאני רוצה.

אני יודעת שזו לא אשמת אף אחד.

אבל פאק,

למה?

....

הדמות ההיא, הלא מוסברת,

כצל בלתי-ברור

המשכר ומשטה בך,

בין בדיה למציאות...

וכשהצל כבר לא הוּטל,

אתה

רצית למות.

ישנם חללים בראשי שאיני רוצה למלא.

קל לי יותר לשאת את ראשי כשהוא קל כנוצה, ריק מכל תוכן.

משאו על כתפיי נוח יותר, ואני יכולה לדמות לעצמי שהנה יתעופף לו, ממש כבלון מנופח בגז הקל מן האוויר.

ואומנם, לעיתים מציפה המחשבה שאם אעיף אותו הוא עלול לאבֹד באוויר,

לנסוק גבוה בשמיים,

ולא אוכל למצאו ולהורידו אליי בחזרה,

ואני חוששת,

אך החשש נבלע ונטמע בתחושת העונג הזו של ראשי הממריא בחלל הריק,

והנה אני נמצאת כאן למטה,

מצביעה עליו עד שהוא דוהה ומתערה עם האופק, עד שנעלם.

אז לא, היום אין כאן שום תובנות אלוהיות משהו,

מה שמצער אותי, כי הייתי שמחה אם היו,

אך כפי שציינתי מזה כבר,

כרגע טוב לי, ואין שום סיבה להעציב ולהלאות עצמי במחשבות מטריחות על אמונה, טירוף ופוליטיקה.

לא עכשיו, כשיש לי חללים בראש שאיני רוצה למלא.

פשוט כי זה חסר טעם בלי התחושה שזה כבר כ"כ מאוס שפשוט חייבים להקיא את זה לאן-שהוא.

יש לי דברים אחרים להקיא.

PS זו לא הייתה הצהרת בולמיה. תודה.

איני רוצה להתרגל לשמחה.

איני רוצה להתרגל לשכרון החושים הזה שהאושר מסב.

ופשוט מכיוון שאני ריאלית מידי בשביל התפיסה הזו של ההנאה.

אני יודעת שהיא תחלוף לה, כמו רוח בין שיבולי חיטה.

ולא תוכלו לדעת זאת גם את תדעוני טוב ותדמו לעצמכם שהנה, אתם יודעים הכל.

כי זה דבר שבלתי ניתן לתפוס ממבט.

דבר שלא ניתן לראות בעין.

ולכן אני כותבת את זה כאן.

כי איני רוצה להתרגל לשכרון החושים שהאושר מסב.

הגעתי למסקנה הגאוותנית שאני גאה מאוד בכמה פוסטים בבלוג הזה.

אם יעלה ברצונכם לדעת באילו, שאלו, ואענה.

אני לא חושבת ששווה לדוש בכך כרגע, לפחות במצב בו אני אני. אם הייתי אתם, לא הייתי יודעת.

גזור ושמור, אלוהי הבדיות, השקרים,

המחלות, המכאובים,

הטפשות האנושית, המהתלה שאולי יום אחד הכל יהיה בסדר,

כבר סבלתי מיישותך לעייפה.

ילדה, ילדתי שלי, אינך יכולה לראות כמה אוהב אני אותך?

ומדוע לא תחייכי אליי, יקירה שלי.

האינך נוכחת בעובדה כי שומר אני עלייך ונוטר אותך, מגן מפני כל צרה שתבוא או לא, בל תבוא?

אם לחיוב הגדת, התכוונת לכך באומרך לי שכן, מודעת הינך.. על שום מה, ובכן, פנייך כפני קדושה מעונה?

ואולי לא, לא קדושה, הן הבטחתי וציווית אותי לחדול מלקרוא לך קדושה, ובליבי נשבעתי לזאת, אהבתי. רק מעונה את, ילדתי שלי. בלי כל קדוּשה וטהרה, ללא האלהה. רק מעונה את, ילדה, מיוסרת, סובלת מכאב לב וצער-התענית והאבל על חייך שלך.

אך כיצד ייתכן הדבר? ואת כה מיוסרת אל נגד עיניי הצופות בך, מביטות בבעתה מהולה בשיכרון חושים של סדיסט. אך איני יכול. ולא אהיה כדבר ההוא אשר פגע בך.

וכיצד ייתכן? אם בליבי, שבֹע-נשבעתי כי אגן עלייך במחיר חיי! ואם כך הוא הדבר, אמור נא לי, אלי אשר בשמים איננו, אלי אשר תחת רגלי, מתחת לרגשות האשם אשר מלאוני ממטה עד מעלה..

הכיצד?

אמור.

וילדתי שלי עודנה סרה בקרבי, ואני אוחז בה, והנה היא נושמת בשדלה את החיים להישאר בה, רק עוד מעט, רק בינתיים, רק עתה, רק עדיין...

ואינה עוד.

לא המעט, לא הבינתיים, לא העתה, ולא העדיין. לכולם סרבו החיים כטענה.

נסיכתי-קדושתי נפחה נשמתה התמימה, הזכה... ואינה עוד.

ילדה שלי, ילדתי-יקרתי.. ניסיתי להגן עלייך, יקירתי שלי. ניסיתי, באמת שכן, באמת ובתמים. אך לא צלחתי במשימתי זו. לא הייתי חזק מספיק. היה עליי להיות תקיף יותר. לא הייתי תקיף מספיק. תקיף מידי. לא הברחתי את המוות הנורא הזה הרחק ממך. אני חלש, חסר כוח. אני נמושה. חלאה אנושית.

מפני שאינני תקיף כמו שהייתי צריך להיות. מפני שאיני חזק כפי שאמור הייתי להיות על מנת להגן עלייך.

הפרתי את הבטחתי להגן עלייך.

ועוד הבטחה הפרתי ילדתי... קדושתי. כך קראתי לך, מעונה שלי.

ומתחת לייסור ולמיחוש התמידי של הענישה, למזור, למכאוב ולסבל... אני יודע, כי חייכת אליי, אהובה.

אגב, תודה על התגובות בפוסט הקודם, שרובן היו מחוכמות להפליא וגרמו לי להתגאות בדעות הגזע האנושי.

ואם זה נשמע פלצני,

קפצו לי, זה לא באמת משנה לי.

כי זה פלצני.

וטוב לי שזה ככה.

אז תודה.

הנה, קחו תמונה של ויקטור הזכר לפני ואחרי איפור כזה ם:
 
3>

ענבל, י'ילדת שאנטי, אני צריכה לדבר איתך.