lost in a sea of thoughts

הצפירה מתחילה, דופקת על עור התוף וחודרת אל הנשמה,

מכריחה אותנו לעמוד דקה ולחשוב, להתייחד עם זכר הנופלים, להפסיק לרגע את מהלך החיים שלנו.

ברגע שהצפירה מתחילה העיניים שלי מתלחלחות, מסך שקוף מטשטש את ראייתי.

אני לא יודעת למה,

אולי בגלל שפעם אמרו לי שזה יום עצוב וכשעצובים בוכים,

אולי כי אני כבר מתחילה להפנים את המשמעות של המילה מוות,

אולי בגלל שאמא שלי עומדת לצידי, וכבר כמה וכמה פעמים יצא לי לבכות איתה על חברים שלה שלא זכיתי להכיר.

הצפירה מתחילה ומכניסה אותי מיידית למצב של כאב ועצב,

אני לא צריכה טקס ולא צריכה קטעים חזקים ומנגינות עצובות,

מספיק לי לחשוב על המילים "היה ואיננו עוד",

והדמעות זולגות.

יהי זכרם ברוך,

והלוואי ומספר השמות יפסיק לגדול.