יום הזכרון תמיד היה יום קשה בשבילי,
לראות את אמא שלי בוכה, פורקת את כל הכאב והאובדן שהיא סוחבת בלב תמיד,
להבין בעצמי את האמת המזעזעת ולקרוא כאב.
יום הזכרון זה יום נוראי, הוא מכריח אותך להוציא את הראש מהחול,
לקחת כמה שעות ואשכרה לחשוב על כל המתים, על כל החיילים, הילדים שאיבדנו.
ברשותכם אני אתייחס רק לחלק של חללי צה"ל ביום הזה,
כמובן שגם ההרוגים מהפיגועים זה אובדן מזעזע ומיותר שהלוואי ולא היה,
אבל פשוט אין לי כל כך מה להגיד על זה.
והשנה יום הזכרון עוד יותר קשה לי,
כי אני בחודש האחרון כל הזמן בשיחות על צה"ל, עם בני גרעין שלי, עם המשפחה, עם חברים,
זה פחות או יותר נושא השיחה היחיד.
והשילוב בין השיחה היומיומית על הצבא ובין יום הזכרון להרוגים בצה"ל,
מצמרר אותי, ומעלה לי דמעות מיד, ובכללי קשה לי.
המחשבה שחצי מהחברים שלי בערך מתגייסים עוד ארבעה חודשים לקרבי אוכלת אותי מבפנים.
באופן כללי מאד קשה לי עם הגיוס, כתבתי על זה פה לא מזמן,
יש לי המון התלבטויות על הצבא ומעצבן אותי לחשוב על זה.
המחשבה על חברים שלי שישאו נשק וילכו לההרג משגעת אותי.
ברור לי שבמדינה שלנו צריך צבא, ושאנחנו לא נוכל להיות פה בלי צה"ל,
אבל המחשבה על כל הילדים שהלכו ולא חזרו,
או שחזרו פצועים ומדממים, פיזית ונפשית,
הורגת אותי.
אני מפחדת על חברים שלי, אני כואבת על האובדן האינסופי,
אני שונאת את זה שזה מצב אין ברירה,
אני שונאת את זה שאנחנו שולחים ילדים למות, ומעגנים את זה בחוק,
ושאין לנו שום דבר לעשות בנוגע לזה.
זה תמים, אבל הלוואי שזה ישתנה בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thinking too much