| 3/2007
האומנם דו קוטבי? (תשובה אפשרית לחבר פלסטיני)
האם העולם קרוע בין איראן לארה"ב?
האם אנחנו נמצאים במערכת דו קוטבית, כאשר בקצה האחד שלה, במשקל כבד מאוד, ארה"ב הקפיטליסטית, תאוות הנפט והתוקפנית, ואילו בקצה השני, בתת-תזונה, הפונדמנטליזם הדתי האיסלאמי הרצחני?
ארה"ב משווקת עצמה תחת אותן סיסמאות אשר בשמן כבשה חצי עולם - חופש, ליברליזם, דמוקרטיה. בפועל החופש שהיא מוכרת הוא החופש לסחור, החופש לנצל את הזולת. נכון, על חשבון הרווח העצום שההון האמריקאי (והישראלי) עושה על חשבון שאר העולם הוא מוכן להעניק לחלק מנתיניו, נקרא להם הפריביליגיונים, פירורים מעטים מעל השולחן בדמות זכויות אדם מוגבלות וכמה מותרויות. לחם ושעשועים היו גם באימפריה הרומית, שם להיות אדם חופשי היה לחיות תחת חוקי האימפריה. אדם שחי מחוץ לחוקים, בין שהוא ברברי או רכוש פרטי (עבד) לא היה חופשי בעיני הרומים. באימפריה האמריקאית, המשתרעת מקנדה ועד ארגנטינה (למעט כיסים קטנים של התנגדות בדרום אמריקה), מאנגליה ועד רוסיה (למעט כיסים קלושים של התנגדות בצפון אירופה), על פני כל אפריקה, רוב אסיה, וכמובן ישראל ופלסטין, החופש הוא החופש לגווע ברעב, להישאר ללא פנסיה, ללא קורת גג, ללא תמיכה סוציאלית.
הגבולות שהאימפריה האמריקאית שוברת הם הגבולות שעומדים בפני ההון. זו משמעות הגלובליזציה: הקפיטליזם בשלב הכלל-עולמי. בלחיצת כפתור ניתן להעביר מיליארדי דולרים מקצה אחד של העולם לשני, אבל אי אפשר להביא את עודפי המזון מהמדינות השבעות של המערב אל הרעבים באפריקה. באימפריה הרומית החומות הפרידו בין הציויליזציה לבין הברברים. האימפריה האמריקאית בנויה חומות על גבי חומות: חומות הגודרות את האדמות הציבוריות ומעמידות אותן לרשות העשירים בלבד; חומות המקיפות את הגטו התרבותי של העניים והמדוכאים; או סתם חומות של כיבוש. יש מדינות שכל זכות קיומן הוא היותן חומות.
התושבים של האימפריה הרומית חיו לזמן-מה על המיתוס של רומא הרפובליקאית. שהקיסר הוא רק ראשון מבין שווים. אחרי כמה זמן גם הם התפכחו מאשלייה זו. האזרחים של האימפריה האמריקאית חיים עדיין על המיתוס של הדמוקרטיה, בה אתה מקבל את הזכות לבחור בין הפלגים השונים של בעלי ההון. בפועל השליטים האמיתיים של האימפריה הם מיליונרים ומיליארדרים שמסובבים את הפוליטיקאים על האצבע ואת הציבור בכחש.
ברית המועצות לא הייתה אלטרנטיבה ראויה לכל זה. היא הייתה לכל היותר סמל עבור אנשים מסוימים לכך שאפשר להתנגד לאימפריה האמריקאית ולשרוד. משנפלה קורבן לריקבון הפנימי ולקלפטומנים גרגרניים, עמדה האנושות כביכול בפני עולם חדש ואמיץ: העולם המאושר של החלום האמריקאי.
אמריקה הסתערה על חלקיו של העולם שהיו נגישים אליה בעבר פחות בשיניים חשופות. זו הווייתן של 8 שנות השלטון של קלינטון: שליחת גרורותיה של ארה"ב לעבר מדינות חבר העמים לשעבר והמזרח התיכון, והידוק שליטתה בשטחים שכבר היו נתונים למרותה. בשנת 1999 עוד נדמה היה שהאלטרנטיבה לזה היא המפגינים האמיצים בסיאטל שיצאו לסכל את חגיגת הקשר בין ההון והשלטון שהתארחה בעירם. הבחירות של שנת 2000 הביאו את המועמד שקיבל פחות קולות לכס הנשיאות, מועמד שכולו טמטום דתי פונדמנטליסטי, אינטרסים של הון ונפט, והמשך הקמפיין להגמוניה עולמית. כבר היה ברור שלא.
אבל בספטמבר שנת 2001 התרחש משהו מוזר. כוח אחר זקף את ראשו, במפגן מזעזע של דם ואש בלב האימפריה האמריקאית. המאבק בין "התרבות המערבית" לבין "התרבות האיסלאמית" (שני מונחים ריקים מתוכן למעשה) אשר כל כך הרבה אנשים בבית הלבן ובעולם האיסלאמי צפו אותו, ייחלו לו ויילדו אותו, קיבל פנים וזהות: בין לאדן. טרור בינלאומי. אל קעאידה. ציר הרשע.
אפגניסטן הייתה ראשונה ליפול. הטאליבן, אשר היו החברים של האמריקאים בסיבוב הקודם (ראו רמבו 3) הופלו, אך העם האפגני עד היום לא טעם אפילו שמץ של חירות, ליברליזם או דמוקרטיה, רק דם ואש, עוני ועליבות. בוש וחבר מרעיו הניאו-שמרנים שלפו את תוכניות המגירה שלהם וכבשו גם את עיראק עשירת הנפט, השותתת דם עוד מהמלחמה הקודמת עם ארה"ב, זאת שפתחה את המירוץ להגמוניה עולמית. עוד מחפשים שם את הנשק להשמדה המונית, יחד עם הדמוקרטיה שהאמריקאים אמרו שיביאו.
אבל מי הוא העולם האיסלאמי המרושע הזה שארה"ב וגרורותיה נלחמות בו? כמה ממנו מציאות וכמה דמיון? האם הוא באמת מציע אלטרנטיבה אמיתית לשחיתות, לתאווה, לשלטון התאגידים?
האיסלאם הקיצוני הספק-אמיתי-ספק-מדומין מדבר על מסורת, על דת, על כיבוש העולם (שלושה ערכים שגם ג'ורג' בוש היה מתגאה בהם). הנשים בו מדוכאות ואין בו אפילו את מעט החופש שמציע המערב לאזרחיו הפריליביגיונים: חופש ביטוי, חופש מצפון, חופש מדת. הוא מדכא כל תודעה מעמדית.
האיסלאם הקיצוני מופיע היכן שהמדינה נעלמת, לכן ראוי יותר לקרוא לו האיסלאם הפוליטי. בדרום לבנון, בפלסטין, ובשאר המקומות הוא מופיע כאשר המדינה כבר לא מספקת את צרכיו של האדם, פוגעת בו, עולבת בקיומו. הוא מציע עזרה הדדית בתמורה לציות וכפיה. חופש, אם כן, הוא לחיות תחת חוקים. ואיראן היא סימביוזה בין המדינה לאיסלאם הפוליטי.
להשליטים של הצדדים במשוואה הזו יש אינטרס בהמשך מאזן האימים הזה, המאפשר להם לגזול עוד ועוד מהעולם לטובת עצמם.
האדם הפשוט בפלסטין מוצא עצמו נקרע בין שני הקטבים האלה. הוא יכול להצטרף לאיסלאם הפוליטי שפירושו להלביש את אישתו רעלה, לדכא את בניו ובנותיו, לכפוף אותם לדת מטומטמת ככל הדתות. פירושו לאבד תקווה מבחירות, ממנגנוני הסעד (באשר אלה עוד קיימים ברשות), ממשפט צדק ומהידברות עם ישראל. ישראל עבורו היא הקוטב השני: כלי השרת של ארה"ב, הביריון להשכיר המתרגש יתר על המידה לבצע את מלאכתו, סמל השחיתות והניוון המוסרי, הדיכוי וחוסר הצדק.
בקיצור, מבחינתו של הפלסטינאי אין דרך שלישית. שני הצדדים אומרים לו: הצטרף או מות.
אבל האם תחושה זו נכונה?
ברמה העולמית ברור שלא סין - השילוב המושלם מבחינתו של בעל ההון בין כלכלה קפיטליסטית לחוסר מוחלט בזכויות אדם, אין צורך לחלק גם את הפירורים! - ולא האיחוד האירופי - ההולך ונעשה דומה לארה"ב - אינן הפתרון.
הפתרון האנושי היחיד נעוץ אולי במודלים של דרום אמריקה וצפון אירופה. מדינות אשר מרכזות את סך המאמצים של החברה לטובת רווחתו של כל אינדיבידואל ואינדיבידואל. במישור המדיני הוא נעוץ בשחרור מתלות במעצמות ובעמידה על רגלינו - על מנת להתיישב. הישראלים צריכים להשתחרר מהמעצמה האמריקאית ולהתיישב במזרח התיכון, לא לחשוב עצמנו החומה בין הציויליזציה לבין הברברים. והקו הקיים על המפה הברור ביותר המאפשר קיום מכובד לשני הצדדים הוא הקו של 67.
לישראלי הממוצע קל פי אלף לבחור בפתרון הזה - למשל להצטרף לארגונים סוציאליסטיים והומניסטיים, להשתתף באופן פעיל בהתנגדות להמשך הכיבוש, ללמוד ערבית. האופציה השלישית, המוחלשת כעת, שרירה וקיימת עבורו.
אין לי הזכות לומר לפלסטינאים מה לעשות; לא לקראת ארבעים שנים של כיבוש ישראלי שגם אני בעקיפין לוקח בו חלק; אבל נדמה לי שגם להם עדיף להשתחרר מהמעצמות.
המסר שלי לשני העמים הוא: לא אימפריה, אלא קיום.
(עריכה: שיניתי כמה דברים והוספתי כמה משפטים)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
