אין לי ברירה אלא להתנגד |
| 4/2007
אבי היקר, כשתעמוד על קברי / חנוך לוין
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,
אל תעמוד אז גאה כל-כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.
אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר-מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר -
בקש אז ממני סליחה, אבי.
השנה בזמן הצפירה חשבתי על המילים של השיר הזה.
אני נרתע מטקסי יום הזיכרון בדיוק מהסיבות שרשומות מעל: מתיחת החזה, החשיבות העצמית, הטקסטים המנופחים שמלווים את השכול בישראל. הערצת המלחמה ופיאור ההקרבה העצמית (למעשה, התאבדות) לא חייבים להיות חלק מהיום הזה.
עדיף שנבלה אותו בלבקש סליחה מהאנשים שהמדינה שלנו וההורים שלהם שלחו למות במלחמות מיותרות בגלל אנשים טיפשים ו/או צמאי דם. שמותם לא שינה דבר לכאן או לכאן, שבמדינה הזו ימשיכו לעשות מלחמה כל 4-5 שנים בערך. מחשיבה על שכול והערצתו עדיף שנעבור לחשיבה על חיים ושלום.
ולסיכום, שמעתי ברדיו שאולמרט אמר היום שהנופלים הם "הקורבנות של התקווה לשלום" או או איזו אמירה דבילית דומה... איך בנאדם ששלח במלחמה המיותרת ביותר בתולדותינו עשרות אנשים למותם מעיז בכלל לפצות פה ועוד לדבר על שלום בזמן שהוא לא עושה שום דבר כדי לקדם אותו?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
