| 5/2007
אין שכ"ל אין דאגות
לא די להתלונן, צריך גם להסביר מדוע ההצעות של משרד האוצר אינן הגיוניות ומה החלופה הסוציאליסטית לבעיית המימון של האוניברסיטאות.
אותן מלגות שמבטיחים לנו יהפכו אותנו לתלויים בכל מיני מערכות בירוקרטיות, ועדות ותתי-ועדות, שבפניהן נצטרך להתחנן ולהתחנף ולהוכיח שאנחנו עניים וראויים, בדומה למודל המרושע המתגבש של "מס הכנסה שלילי". מי יקבע מי זכאי ומי לא? לפי ההכנסה של הסטודנט או של ההורים שלו? שהרי הסטודנטים היותר עניים גם עובדים במהלך התואר - ולכן ההכנסה שלהם גדולה יותר. ואילו הסטודנטים היותר עשירים יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד - ולכן ההכנסה שלהם קטנה יותר. מי מהשניים יקבל הנחה בשכר הלימוד ומי לא? ומה אם הסטודנט לא נתמך על-ידי ההורים - איך יוכיח זאת? ומה יעשו סטודנטים ממעמד הביניים, שלא יהיו "עניים מספיק" כדי לקבל הנחה (נגיד שאמא שלהם מחזיקה רכב פרטי וזה אומר שהם לא זכאים, לפי איזה קריטריון שיקבע פקיד עלום-שם) ויצטרכו לשלם שכר לימוד כמו עשירי כפר שמריהו?
מדברים איתנו על הלוואות - גורמים בנקאיים מושחתים שישמחו "להלוות" לנו את הכסף ולשעבד אותנו ואת כיסנו לטובתם לעשר השנים הבאות. העקרון שמצהירים עליו הוא שבוגרי אוניברסיטה מרוויחים יותר ולכן יוכלו להחזיר את ההלוואה כאשר יתחילו לעבוד. אם בוגרי אוניברסיטה אכן מרוויחים יותר מאנשים אחרים, אז זה אומר שגם ישלמו יותר מיסים וביטוח לאומי ומע"מ, כסף שיחזור אל המדינה ויוכל לשמש למימון ההשכלה. למה לגבות מאיתנו את הכסף לפני שהרווחנו אותו? שלא נדבר על ההבטחות המגוחכות שהריבית על ההלוואה תיקבע על פי המצב הכלכלי של הסטודנט, כך שסטודנטים עניים ישלמו פחות ועשירים - יותר. אבל איזה עשיר לוקח בכלל הלוואה כדי לממן שכר לימוד?
גם ההגיון-כביכול של שכר לימוד דיפרנציאלי רעוע ולקוי. כביכול שכר הלימוד ייקבע על פי השכר העתידי המשוער של הסטודנט או על פי הביקוש של החוג. נתחיל מהביקוש שהוא העניין הקל יותר להפיל: יש חוגים, כמו עבודה סוציאלית למשל, שהם מאוד מבוקשים אבל השכר העתידי בהם נמוך מאוד (דבר הקשור לכך שיש אוכלוסיות מוחלשות כמו בנות דתיות וערביות שנדחפות על ידי החברה לעבוד במקצוע הזה). איך יגלמו את זה בשכר הלימוד? מי תהיה מוכנה לשלם שכר לימוד גבוה של חוג "נדרש" ולקבל משכורת נמוכה?
לעניין השכר העתידי, שוב יהפכו הסטודנטים כפופים לגחמותיהם העלאק-מדעיות של כלכלני האוצר. אותם "מדענים" שלא יכולים לומר לנו איפה יהיה הדולר עוד שבוע, או כלכלני בנק ישראל שלא מצליחים לעמוד ביעד האינפלציה שקבעה הממשלה כבר 15 חודשים ברציפות, יהיו אמורים לחשב באופן "מדעי" כמה נרוויח עוד 3-4 שנים. בהצלחה עם זה, אבל קודם כמה שאלות:
כמה מרוויח עורך דין? אם הוא הולך לעבוד ב"קו לעובד" - אולי 4000 שקל בחודש. ואם אבא שלו זה משה שחל אז 4000 שקל לשעה בערך. אז כמה שכר לימוד צריך לשלם כדי ללמוד משפטים?
וכמה מרוויח בוגר תואר ראשון במדעי המחשב שעובד בהיי-טק? לפני פיצוץ הבועה נגיד 25 אלף שקל - אבל מה קורה אחרי שהיא מתפוצצת? מי יפצה אותו אם הוא שילם על לימודיו לפי שכר עתידי כפול ממה שהוא יקבל בפועל במקרה כזה?
ומי בדיוק אמור להישאר באקדמיה, להמשיך את המחקר וההוראה, אחרי שהוא שילם שכר לימוד על פי משכורת עתידית של השוק הפרטי?
שוב חוסר ההגיון מרים את ראשו. שהרי אם המדינה צריכה להתנהל כגוף כלכלי שתפקידו רק לשמור שלא להיכנס לגרעון, הרי מסטודנט הלומד מקצוע שמבטיח לו שכר גבוה המדינה צריכה לגבות פחות כסף, מפני שההכנסה שלה ממיסים תהיה גבוהה יותר. ואילו מישהו שלומד אשורית או תיאטרון קונספטואלי צריך לשלם יותר, כי בעתיד המדינה תצטרך לשלם לו דמי אבטלה ו/או מס הכנסה שלילי...
כלומר לא הגיון או מדע עומדים בבסיס ההצעות האלה, אלא משהו אחר, והוא האידיאולוגיה של השוק החופשי. במקום שהמדינה תגבה מיסים גבוהים מהעשירים, תצמצם בכך את הפערים החברתיים, ותשתמש בכסף כדי לממן שירותים חברתיים, רוצים הכלכלנים הגאונים להפוך הכל לסחורה. אותו מסחור או תיעוש של ההשכלה הגבוהה תהפוך את האוניברסיטה לפחות נגישה לעניים ולמעמד הביניים. אותו דבר קורה עכשיו גם בתחום הבריאות עם כל הביטוחים המשלימים, הפרטיים וכד' - הטיפול הרפואי האיכותי, ולפיכך הבריאות, הופך למוצר שרק העשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות, אם וכאשר הם נזקקים לו. כך על העשיר לא נכפה לשלם עבור משהו שהוא לא רוצה - היינו טיפול רפואי של עני פלוני - ואילו העני מתפגר כי עשו לו צנתור עם צנתר סוג ז' שנכנס לסל התרופות רק כי הוא יותר זול. שוק חופשי או לא שוק חופשי?
לדעת הסוציאליסטים - אותם אויבי אנושות מסוכנים - דברים כמו בריאות, חינוך, תזונה, דיור, עבודה, תחבורה ציבורית, סביבה נקיה וכד' הם צורך בסיסי, זכויות חברתיות, הנדרשות לאדם כדי להתקיים בכבוד, מעצם היותו אדם, ולא בכפוף לשום גורם מפלה - לא על פי גיל, גזע, מין ואף לא על פי קניין. החברה צריכה להשתמש במנגנונים הדמוקרטיים שלה - כמו המדינה, הרשות המקומית, הקומונה - כדי לספק את השירותים האלה.
אבל בשביל לממן את המערכת הזו צריך מיסים, וב-8 השנים האחרונות, עם התוכניות הכלכליות של ביבי, שרון, שלום, שטרית, הירשנזון ואולמרט (שרק החמירו מגמות שהתחילו "סוציאליסטים" כמו בייגה שוחט) ניתנו הקלות מס בשווי מילארדי שקלים לעשירים במדינת ישראל. זה נשמע מוזר, אבל מבחינה כלכלית כך צריך להסתכל על זה: כאשר המדינה מוותרת על הכנסות ממיסים, למשל על ידי הפחתת מס חברות או מס הכנסה לעשירונים העליונים, היא למעשה נותנת כסף לעשירים, ממש כאילו חתמה להם על צ'ק, וכך (כהוצאה) זה גם משוקלל בתקציב המדינה. הצ'קים האלה מסתכמים מדי שנה במילארדי שקלים. יש כסף להוציא על העשירים אבל אין כסף להוציא על החינוך.
לזה מצטרף "תת הביצוע" התקציבי - במילים אחרות, כסף שהיה אמור להגיע מהממשלה לאזרחים וידיים קמצניות מנעו את הגעתו. מתחילת השנה מדובר ביותר משישה מיליארד שקלים!
אם כך עוד לפני שדיברנו על ההוצאות הכרוכות בהמשך הכיבוש והחימוש לקראת (עוד) מלחמה מיותרת, גילינו כי יש מספיק כסף לסיפוק כל הצרכים החברתיים, כולל הפחתת שכר הלימוד לרמה סמלית. השאלה היא אידיאולוגית - האם השכלה גבוהה היא זכות או מצרך מותרות, והאם נגישות אליה נחוצה לחברה או מיותרת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
