| 9/2007
האם אפשר לשנות את מי שאתה לא אוהב?
אני ממשיך עם התמה מהפוסטים הקודמים
שיר מולדת | שמעון צבר
מי כמוך באלים אדוני
(לפעמים קוראים לך יָה),
המולך על עם המְטַמְבּוּלו
אשר בהרי בּוּלְוָיַה.
זו ארץ הקודם למוֹלך,
זבת חלב, דבש ודָם
ומי שאיננו בן ברית,
בכלל לא נחשב בן אדם.
העם הוא שם די פרימיטיבי
וגופו מלא צלקות.
מכה אסירים בכלא
להזכיר לעצמו נשכחות.
שם כל העצים נטושים
וכל החורבות עזובות.
שם כל הערבים בכלא
ועל זה מנשקים מזוזות.
ויש שם חוקים של צדק:
עוול זה בכלל לא פשע
וכל מי שליבו שפל,
מתעלל בחסרי הישע.
ויש גם חוזרים בתשובה
המגדלים זקן ופיאות
ובין שחרית למינחה,
יורים והורגים ילדות.
ועמך נח לו בבית,
עם גג ערבי קמור.
עץ שסק ושני עצי זית
ובאר עם קנקן שבור.
מוקף רהיטי מהגוני
ששדדנו ברמלה ולוד
ובצל תאנה ורימון
מנגנים על חליל ועל אוּד.
אוכלים פָלַפֶל בפיתה,
מקנחים במלפפון חמוץ.
קוראים בעיתון צהרים
על פוגרומים בארץ עוּץ.
ובלילה מיזדינים בשקט,
עם מצפון נקי, שקט וטהור.
כי איש לא מקשיב לבכי
הבוקע מעומק הבור.
וכל הציבור מתפעל,
מהלל ונושא על כפים
נפש יהודי הוֹהוֹמִיַה
התקוה שנות אלפיים...
ככה יושבים על התחת
ומלטפים את כרסם הנאה
ומדושני עונג ונחת,
מחכים לשואה הבאה.
מי כמוך באלים אדוני
(לפעמים קוראים לך יָה),
המולך על עם המְטַמְבּוּלו
אשר בהרי בּוּלְוָיַה.
השיר הזה מזכיר לי כמובן את A Hard Rain's a Gonna Fall של דילן. עם שיר כזה, לא פלא ששמעון צבר לקח את עצמו ואת המשפחה ועבר ללונדון. זה שיר של מי שכבר שונא את המדינה, את העם שבה, את כל מה שיש בה, זה שיר של ייאוש. אני נקרע בן החלק שבי שמתפעל מהשיר, מהדיוק בתיאורים שלו, מהנבואה החזקה שיש בו, לבין החלק שחושב שיש לנו עוד תקווה.
לא מזמן מצאתי את עצמי מתווכח עם מישהו, עד כדי צעקות. מה שהיה מוזר זה שהאיש הזה הוא מהשמאל הציוני, המתון, כלכלית ופוליטית, ותמיד אנחנו מתווכחים על אותם דברים ברורים. הפעם זה היה קצת הפוך: הוא טען שאין שום זכויות אדם בשטחים, שהמצב הוא הפקר גמור. אני הגנתי על המעט שהארגונים עושים, על המעט שהושג דרך בג"צ וכד'. רק אחר כך הבנתי שהעמדה שלו היא של ייאוש: העמדה שלו היא מה שמכתיב את העובדה, למשל, שהוא לא עושה למען השלום, כבר לא הולך להפגנות, כבר לא משתתף בפרויקטים של יהודים-ערבים, כבר לא כותב אפילו מכתבים לעיתון, לא תורם בכלום. זה קל יותר להגיד: הכל אבוד, העולם הלך לעזאזל, אין לי מה לעשות חוץ מלהתעסק באיך לשרוד בעצמי ואיך לחסוך כסף לחופשה בטורקיה. זה קשה הרבה יותר להתבונן על המצב, על כל החסרונות שבו, לנתח אותו, לראות את הכוחות השונים שמשפיעים עליו, לזהות את הגורמים שיש להם אינטרס לשינוי, לנסות להשפיע עליהם, להשאיר מקום לתקווה. להחליט שיש מה להציל כאן.
צודק במידת-מה מקס הזועם כשהוא קורא לנצחון בבילעין נצחון פירוס: אבל מצד שני, פתאום אנשים מכל הסביבה באים אליי, אומרים לי שמעת את החדשות הטובות, קצת יותר מעודדים, קצת יותר רואים סיכוי לשינוי. זה משהו שבשמאל האמיתי/רדיקלי/הזוי כבר לא היה לנו הרבה זמן.
אם כן, נחזור להתחלה. האם אני שונא את העם שאני חי בתוכו? האני אני "כותב בארץ האויב"? כן ולא. לפעמים אתה קורא יותר מדי טוקבקים, שומע שיחה גזענית-פאשיסטית באוטובוס, נחשף לגלים העצומים של אטימות וזחיחות שמקרינים הפוליטיקאים שלנו, ואתה באמת שונא את המדינה, את כל האנשים שבה וכל מה שיש בה. לפעמים באמת בא לי לגמור את התואר ולברוח לחו"ל, לחיות אפילו באשפתות לונדון, רק לא כאן (לא יש לי אשליות בקשר ללונדון: הבריטים כבשו חצי עולם במאה שעברה, ועד היום הם לא התנערו מהאימפריאליזם שלהם, אם כי עכשיו הם משחקים כינור שני לארה"ב). ההשאלה היא מה האסטרטגיה והטקטיקה שנגזרת מהתחושה הזו. האם ויתרנו על האפשרות שיהיה פה שלום בין שתי מדינות, ועם כל שאר השכנים שלנו. האם ויתרנו על האפשרות שיהיה פה סוציאליזם, שתהיה פה מערכת כלכלית-חברתית-תרבותית שתטפח את החלק העצום של האוכלוסיה, ולא מיעוט זעיר ושפל. האם הפסקנו לאהוב.
כי אם הפסקנו לאהוב, אם אנחנו מתמסרים רק לשנאה, אם אנחנו חיים רק את הנגד ולא את הבעד, אין סיכוי שנשנה משהו כאן. ובשביל זה אנחנו צריכים גם לשאול את עצמנו: האם אנחנו רוצים באמת לשנות את המצב.
והשאלה הזו מתנקזת למשוואה של ייאוש-תקווה. אך זו לא רק שאלה אידאית או משוואה של רצון טוב בלבד. זו החלטה פוליטית-אידיאולוגית.
גם "הצד השני" מונע על ידי יאוש. ירי הקסאמים הוא פרי היאוש הזה: הוא לא משנה שום דבר, הוא לא תורם בשום דבר, אין לו שום משמעות פוליטית (יש לו כמובן משמעות רגשית אדירה לקורבנות שלו ולמשפחותיהם, אבל למשמעות הזו אין אפקט פוליטי ממשי). זה יאוש שנובע מתחושה, מוצדקת ביותר, של אין דרך ואין מוצא. זה היאוש שהעלה את החמאס לשלטון, שגם לו כמו לממשלת ישראל אין דרך ואין פתרון, אלא רק עוד סבל להציע לשני העמים.
ולכן אני מזהה את שתי דרכי הפעולה שהייאוש מכתיב, האדישות הניהיליסטית או הרצחנות העיוורת, ואני דוחה את שתיהן. אני אמשיך להיאבק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
