אין לי ברירה אלא להתנגד |
| 11/2007
12 שנים וילד
א. למי איכפת? בואו נגיד שהעורכים של מעריב, ידיעות, הארץ ושני ערוצי הטלוויזיה היו מחליטים לא לכתוב מילה, לא להזכיר, לא לדווח ולא לרמוז, על כל עלילות הרוצח, בת זוגתו המטורללת ופרי תאוותם. מה היינו מפסידים בדיוק? כלום. נפשנו הייתה קצת יותר שלווה (שלא נדבר על קיבתנו). הפרובוקציה של עדת המטורפים הזאת הייתה נחסכת מאיתנו. בלי שהיינו יודעים היינו אפילו מנצחים קצת.
ב. יתר על כן. העיסוק התקשורתי האובססיבי הזה וההיכנעות לספינים של משספי העורלות הם עוד נדבך בהתרוקנות לחלוטין של יום הזיכרון הזה מתוכנו. כפי שכתב מאיר שלו בידיעות אחרונות לפני כמה שבועות, זה הפך מיום הזיכרון לנרצח ליום הזיכרון לרוצח. ויותר מזה: העיסוק בשאלות המיותרות של כן יחגוג/לא יחגוג, מסיט את תשומת הלב הציבורית מהבעיה החמורה הרבה יותר - והיא ש-ביב השופכין שהקיא מתוכו את הרוצח ושותפיו לפשע, קרי ההתנחלויות בכלל והיהדות הקלריקו-פאשיסטית בפרט, עדיין שופע, שלא נאמר עולה על גדותיו. פרי תנובתו הוא בעיקר אנטי דמוקרטיה ואלימות (כולל אלימות פוליטית, כמו רצח רבין). לכן ביום הזה יותר מתמיד חשוב לומר שיש לפרק את כל ההתנחלויות, כולל זו הקרויה ירושלים המזרחית, לעשות שלום עם מדינה פלסטינית ריבונית, ולהלאים, לאחד ולחלן את כל מערכת החינוך בישראל. זאת אולי לא מורשת רבין, אבל זה הדבר היחיד שיבטיח את קיום מעט הדמוקרטיה הישראלית לאורך זמן.
תוספת: דורון רוזנבלום כתב על זה טור מצוין במוסף הארץ, יום שישי (לכו לקרוא לפני שייעלם), ותותחי המין עשו מזה אחלה קומיקס
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
