אין לי ברירה אלא להתנגד |
| 12/2007
יום הזיכרון למדינה שלא הייתה
כשהייתי תלמיד במערכת החינוך היסודית, לימדו אותנו שכ"ט בנובמבר הוא היום שבו החליט האו"ם על הקמת מדינת ישראל. מילים הכרחיות כמו "חלוקה" השתרבבו פנימה להסבר, אבל אף פעם לא היה ברור חלוקה של מה, ובין מי למי. רק הרבה אחרי זה הבנתי שביום הזה הכריז האו"ם על הקמת שתי מדינות, אחת לכל לאום שישב כאן, ושרק אחת מהן זכתה להתממש.
מאוחר יותר לימדו אותי ש"הערבים" (מן ישות אמורפית כזו) סירבו לתוכנית החלוקה, ותקפו את המדינה היהודית שבדרך. הייתה מלחמה ואחר כך ניצחון, והכרזת עצמאות. את הנכבה לא הזכירו, ולא פשעי מלחמה אחרים, וכמובן שעל הגירוש (שהתחיל לפני הכרזת האו"ם, והמשיך עד תחילת שנות החמישים) הייתי צריך ללמוד בעצמי.
הנה כמה מאמרים שהתפרסמו באתרים שונים לקראת היום הזה, שכבר כמה עשורים מצוין כיום הזדהות עם העם הפלסטיני:
אורי אבנרי על השינוי בתפיסה שלו על הפתרון המתאים (ממדינה אחת לשתי מדינות).
גדעון ספירו (לקראת סוף הטור).
יובל הלפרין - מדוע רק פתרון של שתי מדינות הוא אפשרי.
אילן פפה - חלוקת הארץ בראי ההיסטוריה.
כמובן שאני לא בהכרח מסכים עם הכותבים האלה - הדברים שלהם מובאים לעיונכם בזמן החופשי. אבל אני חושב שהתמונה שעולה מהם, אם ניתן להסיק מסקנות מאירועי העבר לגבי ההווה, היא שהישראלים עדיין לא מאסו בטריק של להגיד לגויים מה שהגויים רוצים לשמוע, ואז לעשות את היפוכו של הדבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
