אין לי ברירה אלא להתנגד |
| 12/2007
הפסיכולוגיה של החתול
החתולה שלנו התחרפנה.
מיצור קטן ואהוב שאוהב ליטופים ונותן שיחזיקו אותו על הידים היא הפכה (כמעט בין לילה) למכונת שריטות ונשיכות, שהמשחק האהוב עליה הוא "אם תתקרב לרדיוס של שני מטר אני אקיז את דמך יותר מהר משתוכל לומר פונטיוס פילטוס".
ואכן, הזרועות שלי מצולקות כמו פקיעין אחרי פשיטה של היס"מ.
היא לא חולה ואין לה טפילים (בדקנו). אז מה עושים?
אני בעד נקיטת הגישה המפנקת: משהו בוודאי מטריד אותה, ולכן כדאי להנעים את זמנה, לתת לה סרדינים ומזון רטוב, לחדש את מלאי הצעצועים וכו'. החבר שלי מתנגד. יש להודות - הוא הקורבן המרכזי כאן (משום מה היא אוהבת להתעלל בו יותר מאשר בי - למשל לחכות לרגע שדעתו מוסחת ואז לזנק עליו מהשידה בציפורניים שלופות). הוא פשוט בורח ממנה כמו ממגיפה, סוגר את הדלת של כל חדר שהוא נכנס אליו ומשאיר אותה בחוץ, ותמיד מוכן עם מגב ורובה מים כדי להרחיק אותה מעליו. הוא אומר שלתת לה פינוקים עכשיו יהיה ליצור חיזוק חיובי להתנהגות התוקפנית.
אני לא חושב שזה עובד ככה עם חתולים. כלבים הם מספיקים טיפשים (אולי "פשוטים" היא מילה טובה יותר) כדי שהתנייה קלאסית תעבוד עליהם, אבל לחתולים יש אג'נדה משלהם. עובדה - הבוקר נתתי לה ללקק יוגורט מהאצבעות שלי, וזה לא הפריע לה לבצע בליצקריג על כף הרגל שלי חמש דקות אחרי זה.
כרגע אנחנו, איך אומרים, מרגישים אסירים בביתנו. כבר הצעתי (האמנם חצי בצחוק?) לפתוח את החלונות עד הסוף ולאפשר לה לברוח, אם זה מה שהיא רוצה. ב' מתנגד, בעיקר מפני שלא נראה לו שהמפונקת הזו תוכל לשרוד יותר מחצי שעה בקרב החתולים של דרום תל אביב (נראה אותה מנסה להתנפל על שני השחורים-הבריונים שחולשים על פח הזבל השכונתי). אבל גם בגלל שעמוק בפנים (מתחת לשריטות) הוא אוהב אותה אפילו יותר ממני.
נדמה לי שזה לא עניין של מי צודק ומי לא, אלא יותר מבחן להתנהלות של מערכת היחסים (ולשפיות) שלנו. אה, כן, ותזכורת לעצמי: עוד פעם נגמר הפולידין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
