אין לי ברירה אלא להתנגד |
| 2/2008
אדרבא, שלא יסעו לפולין
גם ככה כל מי שחוזר משם הוא קוץ בתחת במשך חודשים.
"אוי, כשעמדנו ליד הערימה של הנעליים... רק אז הבנו באמת... מי שלא היה שם לא יבין לעולם... לכן צריך מדינת ישראל חזקה, כדי שזה לא יקרה שוב..."
אני זוכר בתיכון, כל פעם ששמעתי את ה"מי שלא היה שם לא יבין לעולם" רציתי לצרוח, כי זה היה ברור שהם הבינו בדיוק את ההיפך ממה שצריך היה.
החינוך הישראלי בנושא השואה הוא קרתני, אנוכי, קנאי וחד מימדי, והמסע לפולין רק פועל כדי לחזק את זה.
במקום להדגיש את המסר האוניברסלי של השואה, במקום לחנך לאנטי-פאשיזם ונגד גזענות באשר היא, הישראלים זועקים בעקשנות שזכר השואה הוא משהו ששייך רק "לנו" (כלומר מדינת ישראל כנציגה היחידה והבלעדית של כל היהודים בעולם).
החלק השני של זה הוא שזיכרון השואה משמש מעין קלף "צא חינם מהכלא" עבור ישראל בכל פעם שהיא מבצעת פשעי מלחמה משל עצמה בשטחים הכבושים. הביקור ביד-ושם הוא אחת הדרכים של המדינה "לרכך" מנהיגים זרים המעבירים ביקורת לגיטימית על ישראל, ממש כאילו אי שם בשמיים יש קופת חיסכון של עוולים שנגרמו ליהודים, שאנו יכולים למשוך על חשבונה רווח פוליטי ללא הגבלה.
השואה לא התחילה ב"פתרון הסופי" ולא הסתיימה בנסיון ההשמדה של העם היהודי. קדם לה השלטון הנאצי מ-1933 על הפשעים הרבים שביצע, על החקיקה הגזענית שחקק, ועל שתיקתם ואדישותם של המוני גרמנים כלפי פשעים אלה, מתוך בורות, מתוך פחד, מתוך שנאה, או פשוט מפני שזה לא פגע בהם אישית. קדמה לשואה אווירה ציבורית שאיפשרה לשנאת יהודים וזרים, ללאומניות קיצונית ולחרחורי אלימות ומלחמה - לשגשג ולפרוח. והשואה, כאמור, לא פגעה רק ביהודים (אם כי ברור כי הם היו הקורבן העיקרי שלה) - אלא גם בבני אדם רבים אחרים, בני קבוצות אחרות, ובעיקר מיליוני אירופים, גם אותם גרמנים אדישים, שניספו במלחמה הנוראית שכפה עליהם הנאציזם.
אם הייתי במשרד החינוך, במקום לממן נסיעות לפולין הייתי מנסה לבדוק אפשרות לממן עבור תלמידים יהודים נסיעות לאום אל פאחם (27 ש"ח באגד מתל אביב, אאל"ט). לא חייבים להתחיל בתיכון, אפשר כבר בגן הילדים או כיתה א'. והייתי עושה הכל כדי שהמסר הנ"ל יובן כמו שצריך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
