זה מדהים איך היום שלי הוא היום הכי מאושר בעולם עד שאני חוזרת הבייתה.
ברגע הזה הכל נהרס. כל היום המקסים שהיה לי הלך קיבינמט ברגע שראיתי את הפרצוף של האנשים האלה.
הם כל כך מאוחדים בינם לבין עצמם, כל כך ביחד. ורק אני... בצד. לא קשורה לאף אחד. אפילו לא מעוניינת בזה.
הם כועסים עליי ומתפלאים למה אני לא מעוניינת בחברתם, למה אני לא רוצה להיות איתם...
למה שאני כן ארצה?! זה ברור לעין שאני הכבשה השחורה. שאני לא חשובה לאף אחד שם.
אני לא באמת חסרה להם, זה סתם ייסורי מצפון, או שהם פשוט מחפשים משהו להפיל עליו את התסכול כמו תמיד.
זה לא עוד משהו של גיל ההתבגרות, זה לא הורמונים. כי גם כשאני איתם וצוחקת אני מרגישה שאין לי רגשות לאנשים האלה, שאני לא רוצה להיות איתם, שגם כשאני צוחקת כשבאמת מצחיק - אני פשוט לא נהנת איתם.
אני לא אוהבת אותם. אני לא אוהבת את ההורים שלי.
נכון שהם קונים לי הרבה דברים, נכון שאומרים שאני הבת הקטנה אז הכי אוהבים אותי, אבל מה עם לגרום לי להרגיש ככה?
אני לא צריכה דברים חומריים. אני צריכה שתהיו הורים שלי. שתהיו משפחה שלי. שתקבלו אותי כמו שאני, בלי לנסות לשנות אותי כל הזמן, בלי להכתיב לי איך לחיות כל הזמן. אז מה עשיתם בזה שנתתם לי דברים מאינטרס אישי? כי אתם רוצים שאני אהיה כמוכם, שאני אתלבש כמוכם, שאני אראה כמוכם, שאהיה חכמה ומצליחה כמו האחיות שלי.
למה כל הפאקינג עולם מסתדר איתי ורק להם יש תלונות עליי?!
אני מרגישה שאני עומדת לקרוס.. אני לא עומדת בלחץ... לימודים, חברים, "משפחה"... זאת לא התקופה הזוהרת של חיי.. אני לא נהנת. אפילו לא קצת.
היא כבר מתמשכת ככה כמה חודשים. אני צריכה משהו שיעסיק אותי, משהו מחוץ למסגרת, שברגע שאני אתעסק בו אני אשכח מהכל.
אולי אני צריכה דווקא מישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Shadooby