Heart needs a home. It's a dark and empty road when you're alone

נראה לי שעומד להיות פוסט טעון במיוחד.

יש בי כ"כ הרבה חרא להוציא.

כבר שבוע שלם שאני טוחנת כמו בהמה ובא לי להקיא על עצמי, אני מתחילה את היום וטוב לי, אני מצליחה לשמור בבוקר ובצהריים (בד"כ)

ואז בלילה בא לי בולמוס נוראי. ואני הורסת הכל... כל מה שעשיתי עד עכשיו :( ואני לא רוצה להרוס, אני רוצה להמשיך לרדת, לא רוצה שום מכשול בדרך למטרה שלי, שום דבר שימשוך אותי לאחור שוב אני לא חוזרת למה שהייתי לפני חודשיים.

עד שכבר התחילו קצת מחמאות ונכנס בי קצת משהו אחר, אני לא רוצה להפסיק את זה.

אם כבר פורים, אז אולי הגיע הזמן להוריד את המסכות, במקום ללבוש אותן.

אני רוצה להוריד מעצמי את המסכה שהכל בסדר, כי.... כלום לא בסדר.

אני לא מרגישה שייכת לשום מקום, נמאס לי להמציא תירוצים מטומטמים לזה שאני לא יוצאת לשום מקום, אני כן רוצה לצאת! אני רוצה ללכת למסיבות ואני רוצה ללכת לים ולבריכה ולצאת עם חברים... אבל כולם יוצאים, כל האנשים היפים, הרזים יוצאים ורק אני צריכה להתחבא מתחת לערימה של שכבות שהקיץ שבא במהירות כזאת מכריח אותי להוריד.

הבטחתי לעצמי שהקיץ הזה אני אלבש את הבגדים הישנים, את הג'ינס במידה 42 ששוכב לי בארון כבר כמה שנים ומחכה שאלבש אותו, את המכנסיים הצהובים שקניתי לפני שנתיים הדוקים בתקווה ש"עוד חודשיים אוכל ללבוש אותם" ועכשיו אני לא יכולה להרים אותם מתחת לישבן אפילו.

אני פתאום מגלה כמה אני ענקית, אני עצומה! ואני לא רוצה להיות כך יותר... נשבר לי מזה.

אני יודעת שכולם מתרחקים ממני בגלל זה, גם מי שאומר שלא, נמאס לי מהצביעות הזאת, הרי בסופו של דבר אסטטיקה זה מה שמשפיע על חוג החברים שלך, תודו - גם אני הייתי מתרחקת מעצמי. וחברות רזות ויפות שיוצאות איתי - אני רק גורמת להן להיראות יפות יותר. נמאס לי לעמוד בפינה מבויישת מחכה שתבלע אותי האדמה כבר בזמן שמישהו מתחיל איתן.

אני כ"כ כ"כ כ"כ רוצה להיות כמה שנים אחרי, להסתכל על הכל מהעתיד ולהבין איזה שינוי ענקי עשיתי.

אני רוצה להיות שייכת......