Heart needs a home. It's a dark and empty road when you're alone

עד לפני שנתיים זה היה היום הכי שנוא עליי בשנה.

הייתי עושה אינסוף דברים רק כדי לא להדליק את הטלויזיה ולהיחשף לרוע הזה.

כשהתבגרתי יותר, הבנתי שאני לא אוכל להסתתר מהזוועות האלה לנצח. מחובתי כיהודיה לדעת, או לפחות לנסות לדעת מה באמת קרה שם.

אז התחלתי לראות סרטים ולקרוא ספרים, לאו דווקא ביום הזיכרון. אבל זה גרם לי רק לדעת יותר מבחינה היסטורית על השואה ועל הרקע. אני עדיין לא מבינה, וכנראה שלעולם לא אצליח להבין, איך מוח אנושי יכול ליצור מחשבות מרושעות כאלה? איך אלפי אנשים פעלו בעקבות היטלר? למה אף אחד לא התנגד? למה כל העולם ידע על הטווח הנוראי שמתרחש ופשוט שתק?

למה פגעו בנו בכלל? בגלל שאנחנו יהודים? האם מסתתר בנו יצר שטני שאין באף אדם אחר?

איך לעזאזל מישהו כמו אדולף היטלר ימח שמו, יכול להחליט שהגזע העליון הוא בעצם הגזע שלו? איך הוא יכול לקבוע כי יש להשמיד כל מי שלא מושלם? מי מושלם בעצם?

הומוסקסואלים? אנשים עם מוגבלויות? זקנים? צוענים?

איך איש אחד יכול להיות בעל עצמה כה רבה, עד שהוא באיזשהו אופן כמעט מצליח למגר אוכלוסייה שלמה מהעולם?

ושוב אני שואלת - איפה היה העולם? למה אף אחד לא התערב?

אני לא חושבת שאנחנו יכולים או צריכים להזדהות עם מה שעבר על יהודי השואה, כי כך בעצם נוריד מכאבם.

זה צריך להיות דבר עילאי ועצום, אנחנו בתור בנ"א שחיים כאן ועכשיו ובעצם יש לנו כל דבר שיש לנו לא יכולים להגיד שאנחנו מזדהים עם הסבל העצום של יהודי השואה, מבחינה מוסרית. הרי אם כל אדם שילך יחף, עם בגדים בלווים ורעב בטרבלינקה יבוא ויאמר שהוא הרגיש מה זה שואה והוא יודע מה זה שואה אנחנו בעצם נוריד מהחשיבות שלהם, מהפראות הנוראיות שהם עברו.

אני טסה בספטמבר למשלחת בפולין. אני רוצה להזדעזע, לראות את מחנות ההשמדה (אלו שלא נהרסו בידי הגרמנים) כדי שאני אוכל באופן האמיתי ביותר להעביר את הזוועות, כי ניצולי השואה נעלמים לנו מיום ליום...

כשתגדל

יהודה פוליקר