זה השלב שבו האדם מגיע לאמצע דרכו במסלול חייו
חושב על מה שהשיג, על מה שרכש עד כה, מעבד רגשות ומחשבות ועושה שיכלול עם ה"אני הפנימי" שבתוכו.
אמנם אני רחוקה מאוד מהגיל הזה אבל בלב שלם אני אומרת:
מישהו בעולם שכח לציין את "משבר גיל ה-19"
באיזשהו מקום זה גיל בעייתי
תקופת הצבא, ממש לפני שמחליפים קידומת לגיל 20
עוד לא סיימנו את גיל ההתבגרות במלואו
אבל אנחנו בהחלט לא צעירים ומשתטים כבעבר
אין בית ספר ואין חופש
לא כל דבר שחפצים בו נגיש להשגה
עושים חישובים ושואלים - "האם המאמץ שווה?"
חברים מתרחקים והולכים בדרכים שונות
הזמן הוא ערך בלתי מבוטל ואנחנו לומדים להכיר בחשיבותו
עצמאות ואחריות הם בלתי נפרדים
זה גיל עם הצטלבות דרכים
המון המון פניות וחצים לכל הכיוונים
אבל, אין שלטים שאומרים לך מהו היעד הסופי
צריך להמר, להאמין, לרצות ולהתמיד
הגעתי לגיל שבו הכל כמעט קורס
לא מצליחים לשמור על קשר עם כל האנשים
עם חלקם מתקרבים, עם חלקם מתרחקים
מגלים פרצופים אמיתיים ולומדים על מערכות יחסים
אין זמן פנוי להקדיש לתחביבים ואהבות
הצבא גוזל את מרבית הזמן
קשה לתפקד בתוך מסגרת תקציבית של 352 שקלים חדשים לחודש
בוררים מקומות ויוצאים לאן שמשתלם יותר
לפעמים אף נשארים בבית
כל אלו ועוד שובל של בעיות ומורכבויות עמוסות
מביאים אותי לחשוב לאן הגעתי בחיי?
כמה חברות התגלו כלא חברות
חברה אותה החשבתי לאחת מהטובות ביותר לא טרחה להביא אף ברכה לכבוד יום הולדתי שחל החודש
חברות מהצבא שמאכזבות ללא הרף
פציעה שנסחבת כבר 3 חודשים וכואבת עם כל יום שעובר
מדור עם מדריכים חפשנים שחושבים רק על עצמם
צבא אגואיסטי שלא מתחשב במצב הבריאותי
ומשפחה שלא נמצאת כדי באמת לתמוך
הכל הכל קורס
צריך לעצור. לנשום. להביט לצדדים.
"מה קורה פה חבר'ה?"
"זאת רק אני?"
למה הגענו למצב הזה? איך ממשיכים הלאה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lch