זה המשפט שתמיד נגע בי.
פולין 2008. עברו 3 שנים ארוכות במהרה
לפעמים אני כל כך מתביישת שאני לא זוכרת מספיק
שאני לא מתעניינת כמו שאני צריכה
לא קוראת את כל הספרים, לא שומעת את כל העדויות
בפולין קרה לי משהו מופלא
הבנתי שאין הבנה
שאין חיה כזאת
שהשואה, זה דבר שלעולם לא היה צריך לקרות
ותמיד יוכל לקרות
איך השגרה מכסה את המאורעות הללו
אסור לתת לדברים כאלה לשקוע
צריך לזכור לזכור ולזכור - בקרוב לא תהיה לנו אפשרות אחרת
הניצולים יהיו למעלה
ואנחנו נהיה כאן בכדה"א, נשרוד את ההווה
אסור לתת לזה לקרות שוב
כי פעם אחת הספיקה
כואב לי שאין לי זמן להתעמק בנושא
ורגשות אשם שלא השקעתי מספיק זמן ביום הזה
אחרי שטף דמעות, מעריכים מחדש את החיים
מבינים שאין על מה להתלונן
הכל כאין וכאפס - כי לישון על עץ ברוחב 60 ס"מ, להיות מלא בפרעושים
פשפשים וכינים, להתאפק במכנסיים מלשלשל, לאסוף גוויות מפוזרות ברחוב כזיכרון ילדות ולעמוד עירום אל מול אלפי זרים
יש לנו את הזכות לנשום, לאכול, לבטא עצמנו ולחיות חיים מלאים
אותם יהודים לא זכו לחיים כאלה כלל
כל שהכירו היה הבושה והביזיון להיות מי שאתה
כל שידעו הוא לשרוד את היום
איזו גבורה. איזו הערצה.
אסור לשכוח. פשוט אסור.
לכל זוג נעליים היו בעלים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lch