8 חודשים. 4 פה 4 שם.
והנה, שוב אני עוברת. הפעם זה עד הסוף.
הפעם זה חייב להיות עד הסוף.
ארזתי את התיק, עליתי על מדים, צחצחתי נעליים וסרקתי שיער
עם הדרגת רב"ט שכבר מתחילה לשחוק במקומה
עם השרוך, הסיכה, הכומתה והתג יחידה של היחידה ההיא
איזו התרגשות של " שלום כיתה א' "
כל התהיות והמחשבות של "איך יהיה?" ו- "מה יקרה?"
מצחיק שמתהפכת לי קצת הבטן
אני כבר לא כזאת יותר, אבל הילדה הקטנה שבי מבצבצת מהפינה
כה ייחלתי לרגע הזה, להזדמנות הזאת
שנה של סבל ותיסכול
האם זה יגמר מהיום? האם עשיתי את ההחלטה הנכונה?
זמן יגיד בעצמו...
איך מתחילים אחרי שנה של הרגל? של בסיס אחר?
עם סוג של אוכלוסייה, עם סוג של אוכל, עם סוג של תנאים
איך יוצאים מאזור הנוחות הזה?
להתחיל להכיר אנשים חדשים ולהשתלב בשגרה לא מוכרת?
יהיה קשה לספר את אותו הסיפור אלפי פעמים...
אני שותה את כוס הקפה האחרונה שלי כליאל מדא"גית כ"א במדור ארגון
נעה היא לא הקצינה שלי יותר
עדן, חוסה וויקטוריה לא יהיו ברקע יותר
מה שנשאר זה רק הפלאפון שלי, הכלים שבידיי, ואני עצמי
עם אלו אני מגיעה למקום חדש.
ואולי יתמזל מזלי,
ואהיה חדשה.
בהצלחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lch