In moments like this, I realize my friends are just a fake
illusion
Sometimes you want to be alone, but you never ever want to be
lonely. no one does
כל החיים אני רודפת אחר החבר האמיתי שאוכל לסמוך עליו, שיהיה לו אכפת ממני ושאוכל להיות אני לידו
אבל ככל שהזמן עובר, ככל שאני מכירה עוד ועוד אנשים, אני למדה לגלות שזה מאוד נדיר ואף כמעט בלתי אפשרי
אולי משהו בהתנהגות שלי לא נכון
אולי אני טובה מדי, מתחשבת מדי, מאזינה לבעיות האחרים ומשמשת כאוזן קשבת יותר מאשר אני מדברת
אולי אני מוותרת על עצמי כדי שלאחרים יהיה יותר טוב
ואולי לא?
אבל העובדות בשטח מוכיחות, זה לא קל בכלל
ואני ממזמן כבר איבדתי את היכולת לזהות בין אמת לשקר
אתם לא מרגישים שאתם מתאמצים ומתאמצים ומשקיעים כל כך בקשרים ויחסים והכל פשוט נשפך לפח?
אני שואלת את עצמי, למה אני עושה את זה? למה אני שולחת הודעה? למה אני מתקשרת?
אנשים היו יכולים לחיות את חייהם הרבה יותר טוב בלעדיי
הרי לאף אחד לא אכפת ממך, כל אחד חושב על עצמו, על כמות הלייקים שיהיו לו ב-Facebook
וכמה טוב הוא נראה או לא נראה וכמה טוב לו או רע לו והלאה והלאה
מתי בפעם האחרונה מישהו באמת הקשיב לך? מישהו באמת רצה לדעת מה שלומך?
ולא כדי לבקש משהו מתוך אינטרס אישי
מתי?
ככל שהזמן עובר, אני למדה שהקשרים שבהם אני כל כך משקיעה ונותנת מעצמי - לא שווים את זה
אני מבינה שעדיף היות האדם לבדו, ואדם לאדם זאב
אם זה כשאני בעבודה, כשאני עם חברים או כשאני רק צריכה כתף לבכות עליה
לא תמיד החיים קלים, ולא תמיד טוב לאנשים
כן, לפעמים חרא ולפעמים יש קשיים
ושם באמת החברים האמיתיים מתגלים
האנשים ששואלים אותך מה שלומך כי באמת אכפת להם
האנשים שדואגים להיפגש איתך כי חשוב להם לראות אותך ולהיות איתך
האנשים שלא רודפים אחרי הצביעות והתהילה
האנשים שאוהבים אותך באמת
אין הרבה כאלה, אני מודה
אבל אלה שיש - שמור היטב וקרוב ללב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lch