"שוב הרגשתי אשמה. הרגשתי כאילו עשיתי משהו בלתי נסלח.

אבל לאורך כל הדרך ידעתי ששמה של התינוקת יהיה שרה. ברגע

שנודע לי שזאת בת, ברגע שנולדה, ידעתי שזה יהיה שמה.

אין אף שם אחר שהיא יכלה לשאת. היא שרה. שרה שלי. הד

לשרה האחרת, הילדה הקטנה עם הטלאי הצהוב ששינתה את חיי."

מתוך "המפתח של שרה" מאת טטיאנה דה רוניי.

בכל שש עשרה שנות חיי, לא הייתי כה נפעמת, נרגשת, המומה, נסערת כתוצאה מקריאת ספר.

במשך שלושה ימים, ושלוש מאות ושבע עשרה עמודים נשמתי נעתקה, הייתי מרותקת לכל עמוד, לכל משפט, לכל מילה, לכל אות ולא יכולתי להפסיק.

שמחתי, התרגשתי, הצטמררתי, הופתעתי. התמלאתי תחושות.

שני סיפורים, שונים בתכלית, נקשרו והפכו לאחד. ואני נדהמתי.

נדהמתי לקרוא על דמויות רבות, עמוקות ומרתקות, שעיטרו את חייהן של שרה, ושל ג'וליה הדמויות הראשיות.

שתי נשים, שנולדו בדורות שונים, עברו חוויות שונות ודירה אחת ברחוב סינטואג' בפריז מקשרת בינהן.

 60 שנה מפרידות בין שני הסיפורים הללו, שלאט לאט הופכים לאחד.

יכול להיות שאני סתם מגזימה, ואולי העובדה שקראתי את הספר הזה בעת שהותי בגרמניה,  עוררה בי את התחושות האלו.

"המפתח של שרה"/ טטיאנה דה רוניי.

תקראו.