מיומניו של מיזנטרופ

אה, עוד חודש עבר, עוד חודש לריקבון האנושות מתקרב לקיצו.

יומולדת מצחין חגגתי - כן כן , תגידו מזל טוב מזויין. כבר עדיף לתקוע כדור בראש מאשר להזדקן בארץ המסואבת והמרקיבה הזאת.

אבל עזבו רגע את הגיהנום בו אנו חיים. באתי לדון בתופעה שאני הרבה יותר שונא.

אנשים, כמובן.

יצא לי לשוטט בת"מ החדשה בתל אביב- איזור מוכה קיא, זבל, חרא אנושי טהור וסתם- בזבוז של אויר בדמות אנשים.

באמת, שפינטזתי על לרכז את כל המוטציות האנושיות שם לקומה אחת, ולהפיל על כל הטעות של הטבע הזו פצצת נפלם (יותר שורף! double the pleasure double the fun) . לראות איך כולם נשרפים, ולדעת שתרמתי לסביבה ולחברה בכך שהרגתי כ"כ הרבה בזבוז אנושי.

את המקום המצחין הזה (ועוד הרבה מקומות אחרים) מאכלסים מה שאני קורא אונטר-מענטש, או בלעז untermensch שזה כמובן, בגרמנית, לטיפשים מביניכם, אומר פשוט מאוד : תת אדם (יש עוד פירושים למילה הזאת, אבל המקור זה פשוט תת אדם)

בכל מקרה, התיאור הוא לאנשים שהם כבר מעבר לערסים. מעבר לניאנדרטלים. הם מתקשרים בעיקר בצורת נהמות ורטינות. אני בטוח שראיתם אותם. שמנים, לובשים דובון, בד"כ זקנים יחסית. אני לא מדבר על הומלסים או על קבצנים. זה כבר קטגוריה נםרדת. אני מדבר על אנשים שמוחם נשאב אי שם בשנות הארבעים, וכעת הם יכולים לתקשר רק בנהמות בגרוזינית או בפרסית, ובקושי יודעים מי מסביבם, מימינם ומשמאלם.

לא בזבוז של חיי אנוש? באמת, אני אומר  לעצמי לפעמים. למה אנשים כאלה לא מתאבדים וזהו ? למה יש להם לחיות? איך הם חיים ומה הם עושים? האם אחרי יום של עבודה הם הולכים לשדות ללקט אוכל ולישון במערה? מה הולך פה ? למה הם לא מתים כאן ועכשיו?

פינת האוטובוס

היום בבוקר נסעתי - נכון, בפ"ת, עם שני ערסים טינאייג'רים מחוצ'קנים. איזה כיף שיש שביתה.

הסימנים היו שם, או, כן: שיער משומן, עור כהה, דיבור בח' וע' (אנחנו כבר לא במעברות! האח!), רגליים על המושבים מלפניהם, פלאפון על ספיקר כמובן, משמיע את מיטב שירי אבי אסלן או מי שזה לא יהיה, גורמטים, צעקות (7 בבוקר. כיף). קיצר - ערסים תימנים או מרוקאים מהזן הנמוך ביותר, שבעיקר דיברו על איך שהם רוצים לאנוס את הבנות בכיתה שלהם ומה היה ב TLV אתמול (יש שם מסיבות לתיכונים? באמת?)

כמה רציתי למחוץ את גולגולתיהם באותו הרגע. פשוט להרגיש את העצם מתפצפצת לה, המוח נוזל כמו נזלת חמימה בין אצבעותיי. ולקינוח, לזרוק את גופתם לרחוב ז'בוטינסקי הרקוב.

אבל אז חשבתי - פאק, עוד עשר שנים נניח, אלה יהיו נהגי המשאיות שלנו. המתדלקי דלק שלנו. אלו שמסיידים את ביתנו, שמתקנים לנו את הצנרת ובונים לנו בניין.

הם המשרתים שלנו! אהבו אותם כאילו היו בניכם! אחרי הכל, אנחנו עדיין חיים בישראל, חברת מעמדות קלאסית. היכן שהטיפש הנבער והערס משרת אותנו, אשכנזי ההייטק העשירים.

אז יאללה נו, נסלח הפעם.