יומן פרטי.

אני לפעמים לא מאמינה למה שקורה איתי , אני מרגישה כאילו בבת אחת הכל השתנה בי. אני זוכרת שעד לפני תקופה קצרה,לא הייתי מוכנה להזיז את עצמי,לעבוד,להרוויח כסף ולעבוד בשביל הכסף הזה. כל הזמן הייתי תלויה בהורים,לא הערכתי את הכסף שיש לי,לא הערכתי את ההורים שלי שעבדו בשביל שאני יוכל לקבל בגדים כאלה יפים , ואני בעצם מבינה שהם צודקים. אני מבקשת לפעמים,ואני אבקש,אבל אני אשכרה התחלתי לעבוד כאילו ברצינות,ואם אני חישבתי נכון אני בעצם אמורה לקבל 1100 שקל פחות או יותר בל10.4.

  לא ייאמן שסכום כזה אני מקבלת ואני עובדת בשבילו. בבייביסיטר. זה כל כך הרבה כסף. משהו שההורים לא היו נותנים לי בחיים גם אם הייתי בוכה להם וחופרת להם.

 עד לפני כמה זמן גם ביקשתי כסף לאילת. ובעצם אני מבינה שאת הכסף הזה אני עשיתי אשכרה בחודש אחד,ואם אני אשמור אותו ואחסוך כל פרוטה,יהיה לי גם להיות במלון איכותי עם חברים ולא באיזה אכסניה פשוטה. וככל שאני אחסוך,יהיה לי בעצם לכל מה שאני רוצה. לשיפוץ המכונית שתהיה לי בעוד שבוע,לשבוע באילת עם חברים,לבגדים נורמליים שאני רוצה לקנות...להכל.

אני כל כך מאושרת,למרות כל העצבים שאני מקבלת מהילדים האלה שאני שומרת עליהם , נחמד לי בסך הכל. אני מקבלת כסף,אני לא עובדת ממש קשה. אני בסך הכל מכינה להם אוכל שזה איזה 5 דק' עשייה, ומקלחת אותם שזה גם 5 דק' , וכל השאר אני משחקת איתם ורואה איתם טלוויזיה,ומנשנשת את שניהם לקראת הערב,במיוחד את הקטן...הוא פשוט חמוד ! אם כל הבכי שלו,ההצגות שלו והעצבים שהוא מקבל על שטויות. אני יכולה להתגבר,אני חולה עליו , הוא מותק ..

מידי פעם אני גם מקפלת כביסה,מסדרת להם את כל הבלאגן שעל השולחן, ומטאטאת את הרצפה אם יש פירורים מהאוכל שהם אכלו. אני דואגת להכל ובקרוב גם כשיהיה לי אוטו,אני לא אצטרך ללכת הרבה,אני פשוט נוסעת ומכניסה אותם לאוטו ומגיעים הביתה. מה שכן,הכי מבאס שאני אצטרך תווי חנייה כל הזמן ,וזה כסף ..כמעט יוצא שאני מוציאה את כל הכסף של העבודה על דלק ותווי חנייה. יכול להיות שהפחד שלי להוציא כל כך הרבה כסף יגרום לי לא להשתמש יותר מדי באוטו .. אני עובדת בשביל הכסף הזה,לא רוצה שהוא יתבזבז לי על שטויות. עכשיו אני כן מעריכה את הכסף הזה. הוא כסף שלי , ואני עבדתי בשבילו ..וסבלתי בשבילו.

אחח , כל פעם כשאני כמעט רבה איתו , אני מרגישה מן דקירות בבטן כאלה , אני לא יכולה לריב איתו לא יכולה . היום הוא לא ממש התייחס אליי ,אפילו נשיקה לא נתן ,אז קצת כעסתי אבל חצי שעה אחרי הבאתי לו חיבוק , קשה לי בלעדיו! אני מרגישה ריקנות כזו כשאנחנו לא מדברים או לא מסתכלים אחד על השני , וזה כואב !

מרוב שאני בחורה חשדנית בין השאר , אני כאילו מסתכלת תמיד על מה יהיה ולפעמים גם רואה דברים רעים. אני מפחדת שברגע שאני אעשה את זה איתו, ברגע שאלך איתו עד הסוף , אני אפגע. היום אמרתי לו את זה , הוא הרגיש את זה ואמרתי לו שאני מפחדת שאחרי שנעשה משהו הוא יעזוב אותי ולא ירצה אותי או שלא יאהב אותי והוא אמר שאני טיפשה אם אני חושבת ככה וזה מעצבן אותו כי אני לא כמו כל הגברים שהכרתי וזה שקיבלתי טראומה לא אומר שהוא כזה. והוא צודק , הוא באמת באמת צודק , הוא לא כזה , זו פשוט אני , עם כל החשדות שלי והפחד שיהיה לי מה שהיה עם הקודם, שרק ניצל אותי למטרות מיניות בלבד ,ואני חושבת שיקח לי זמן להתרגל עוד שיש לי בחור מקסים כמוהו,מדהים,מתחשב,שבקשר טוב עם ההורים שלי,שעוזר בכל דבר, שנראה טוב, שהוא הכל בעצם.

הלוואי הלוואי ונחזיק ככה עוד שנים שלמות,הלוואי!

אז המון זמן לא עדכנתי, לא יצא לי ..גם עדכנתי את הבלוג בנות שיש לי והיה לי עבודה וכו'. אז עכשיו יש לי זמן לעדכן.

-

העדכון הראשון מתחיל בדבר ששמתי לב אליו בזמן האחרון,וזה שאני פשוט לא יכולה בלעדיו. אני כל כך אוהבת אותו. אני אוהבת לחבק אותו,אני אוהבת לנשום אותו,להריח אותו,להסניף אותו,לגעת בו,לנשק אותו ,לנשק כל מקום בגוף שלו. הוא הורג אותי,הורג אותי מרוב אהבה. אני בחיים לא הרגשתי דבר כזה למישהו,אפילו את הקודם לא אהבתי בצורה כזו. את הקודם אהבתי בצורה אובססיבית,ואותו אני אוהבת בצורה אמיתית. אהבה אמיתית,כזו שגורמת לפרפרים בבטן להתעורר מהשינה שלהם כל פעם מחדש. כל פעם כשאני רואה אני מרגישה טוב כזה עם עצמי,אני מרגישה שיש מישהו שגורם לי להתעורר בבוקר ולחייך,ובדרך כלל זה לא קורה. תמיד כשאני עצבנית,אני יודעת שהוא יבוא ויצחיק אותי ויחבק אותי ואחרי כמה שניות אני נרגעת. זה פשוט לא ייאמן. והוא כאילו...הוא מדהים,הוא אפילו מסתדר עם המשפחה שלי. טוב נו..הוא אשכנזי כמוני,אולי בגלל זה מקבלים אותו. אבל ההורים שלי יכולים לסמוך עליו שהוא לא יגע בי לא מרצוני,והוא תמיד עוזר כזה,ונחמד,ואומר שלום ומה לא? הוא פשוט נסיך, נסיך החלומות שלי.

אני מרגישה שאני רוצה להרגיש אותו כבר. אני לא לחוצה,חס וחלילה..בגלל שאני בת 18 ועדיין בתולה,אבל אני רוצה אותו כבר..להרגיש אותו עד הסוף,את האהבה שלו,אני פשוט אוהבת אותו. ואני חושבת שחיכיתי מספיק לבן אדם הזה שיאהב אותי כדי שאוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות לגבי הדבר שהכי חשוב לי בעולם כרגע. הבתולין שלי. אני לא מסכימה ולא הסכמתי בחיים לעשות סקס עם אדם שמראש זה ברור שלא יהיה אפילו קשר רציני. והפעם זה קשר רציני כזה,אנחנו יום שישי כבר 5 חודשים. מי היה מאמין שיהיה לי כזה קשר? אף אחד לא היה מאמין. לפעמים אמא לא מאמינה לי שאני אוהבת אותו,היא חושבת שאני רואה בו ידיד,אבל זה כל כך לא נכון. כל כך לא. אני הכי אוהבת אותו,אחרת לא הייתי מתרגשת לראות אותו,זה היה כמובן מאליו,זה היה רגיל אצלי,אבל כל פעם..כל פעם כשאני רואה אותו,משהו מתעורר בי. רגש שבחיים לא היה לי אותו. זה קצת חדש לי כל זה,ואני מתחילה להתרגל. מתחילה להתרגל להרגשה שאני אוהבת  מישהו והוא מחזיר לי אהבה,אהבה אמיתית כזו....ואני הכי מרוצה מזה. ואני פשוט מודה לאלוקים כל הרגע שהוא הכניס לי אותו לחיים,כי בלעדיו לא הייתי שווה כלום.....

-

התחלתי לחפש אחר קורסים,וכל יום מתקשרים אליי בתי ספר שונים,מכללות ומציעים לי קורסים שלהם. יש כאלה שהציעו לי קורס גראפיקה ויש כאלה של תסריטאות ויש כאלה של איפור. אני כל כך אוהבת לכתוב,אני חושבת שזה מאוד בא לידי ביטוי גם בבלוג הזה. הכתיבה הזורמת,האורך...אני אוהבת מאוד תסריטאות ואני לומדת בעזרת ספר בעצמי. אני כותבת תסריט לסרט שאנחנו אמורים לעשות כסרט בגרות בקולנוע,2 יח' מעשי.

אבל מה,תמיד יש מכשול בדרך. וזה המורה שלי...כאילו,מה היא חושבת שהיא? היא אשכרה רוצה לעשות את הסרט שהתחלנו,היא לא מבינה שאנחנו באמת צריכים לסיים אותו אבל בשביל סרט י"א כי אין לנו סרט,וזה חלק מהציון,ואני חושבת שזה לא פייר. כי אני יושבת הרבה זמן וכותבת וכותבת,ומשפרת ומתקנת,ואני רוצה להגיש שלה כדי שנוכל לצלם. למרות שאני כבר לא מאמינה כי אין בקושי זמן. אם לא נתחיל לצלם באמצע אפריל אין סיכוי שנגיע בכלל לעריכה. הרי צריך לפחות 3 ימי צילומים רצופים + כמה שעות ביום של עריכה טובה. עורך אין לנו כרגע,ואני צריכה עזרה,אני גם צריכה לחפש שחקנים. אבל היא כאילו מבאסת אותי,היא אומרת לי מראש שלמרות כל ההתאמצות שלי היא לא רוצה לעשות את הסרט וזה מגעיל מצידה. כי זה סרט מעולה,עם רעיון,משהו שנוגע ללב,שצעירים מתחברים אליו. למה היא חייבת לעשות רע כל כך? מה מפריע לה ?

-

מאוד מוזר כל הקטע הזה שפיתאום הוא יושב איתנו כזה,זורם איתנו בשיחות,מצחיק אותנו. לא שאכפת לי ממנו,הרי שכחתי ממנו כבר,ואני לא מרגישה אליו כלום,אבל זה מוזר כזה. כי הוא לא היה מסכים לשבת איתי לבד ולדבר איתי,ופיתאום הוא כזה מדבר חופשי,שולח שירים,מתיישב איתי עם החבר שלי וחברה שלי. אני באמת לא מבינה אותו. הוא גם כל הזמן נועץ בי מבטים,ויש קטעים שהוא מסתכל לי על התחת..למה הוא עושה את זה? אחרי מה שהוא סיפר לי. אני חשבתי שלא יקרה כל הדברים האלה. אבל בסדר....התרגלתי שהילד הזה מוזר מטבעו. ואין לי ברירה,אלא להשלים עם זה.....

-

אני מתחילה לתאר לעצמי מה יקרה אם אשתתף באח הגדול. נראה לי שאני אהיה זו שילך ראשונה. כי אני כזאת לא בעניינים,אולי אפילו טיפה חנונית.

אני רגישה כזו כמו אלין,בכיינית,נעלבת בקלות,לוקחת הכל ללב,מדברת המון שטויות,לפעמים קצת חסרת טקט וסתומה,בטח אני אהיה כמו אלין אבל לא אגיע למקום השלישי. אני יעוף אחרי כמה זמן. אבל מעניין מה תהיה ההרגשה. כאילו...מהרגע שנכנסים לשם אי אפשר לצפות שאף אחד לא יכיר אותך. אלא אם כן את עפה כבר בתוכנית הראשונה. אני לא מאמינה למשל שמישהו זוכר עכשיו את דלית לאומי הראשונה שעפה,אולי מעט מאוד אנשים. וגם הם ישכחו אותה מתישהו. מה שכן,העובדה שאת היית כמה זמן באח הגדול נותן לך פופלריות מסויימת בקרב האנשים מהסביבה הקרובה שלך,זה בטוח.

כולם חושבים שאת מגניבה וזה,שהתקבלת לשם,לבית הכי מפורסם וזכית להכיר את אלו שאולי צפויים להגיע למקומות הראשונים.

הצעתי לאמא שלי להיכנס לאח הגדול,היא תהיה ממש פותנה2. היא מבשלת מדהים,דואגת,מטפלת,ומאחר שלא יהיה לה יותר מידי דברים לטפל בהם היא תהיה יותר סבלנית וכו'. רשמתי אותה לשם,מעניין אם יקבלו אותה. זה יהיה כל כך מגניב להיות בת לאמא שהייתה באח הגדול.

גם חבר שלי רוצה להשתתף באח הגדול,הוא יהיה סוג של חצי סטייליסט,חצי ערס. הוא בן אדם רגיש לרוב,אך יודע לקבל דברים בפרופורציות,הוא נחמד לכולם,תמיד מוכן לעזור לכל מי שרק יבקש את עזרתו בצורה יפה,מקבל אנשים שונים ממנו,ולא אומר כל מה שהוא חושב בפנים,כמו סער שהיה אומר לארז דברים שלא מוצאים חן בעיניו. זה מעליב. ויש פעמים שצריך לשקול מילים לפני שמוציאים אותם מהפה. אז אני חושבת שאם הוא ירשם הוא יחזיק מעמד. למרות שהוא יהיה פחות או יותר הכי צעיר שם. ואז יכול להיות שיהיו מצבים לא נעימים עם אחרים מבוגרים ממנו,זה מאוד תלוי באופי שלהם. כי בסך הכל הוא מוכן לקבל כל אחד.

ידעתי שאלירז ינצח. אבל אני שואלת - למה? אני לא כל כך בטוחה שהיה מגיע לו. אני חושבת שלאלין היה מגיע. היא בחורה אמיתית כזאת,נכון שהיא סתומה קצת,שהיא בלונדינית,אבל היא מדהימה. היא מתוקה,היא רגישה,היא הכי אמיתית שיש. ואני הכי מזדהה איתה,אולי בגלל התמימות שלה,הרגישות שלה,האמיתיות שבה,אני באמת לא יודעת. אני הכי אוהבת אותה בעולם. ואולי גם בגלל שאני דיי קרובה לגיל שלה,גורם לי להתחבר אליה יותר מלשאר. אז נכון שסער חתיך,ואלירז נראה טוב מאוד,אבל למי אכפת? מראה כמו שלהם אפשר למצוא בכל מקום.

אני מעולם לא הצבעתי לתוכנית של האח הגדול- לדעתי זה בזבוז כסף טוטאלי. כאילו...בשביל מה? הספיק לי לרצות את מי שרציתי,ואני חושבת שאלין הגיעה למקום מכובד וזה הכל. עכשיו רק צריך לחכות לעונה הבאה ולראות מי יכנס לבית האח הגדול ואולי להתאהב במישהי חדשה,או מישהו חדש. מאוד נחמד יהיה שיכניסו גם אנשים בגילאים נמוכים יותר,ואני חושבת שלהכניס אנשים מבוגרים זה טיפשי. לאח הגדול צריך להכניס צעירים כאלה,שעדיין לא ראו כלום בעולם הבידור. הרי תשימו לב,אחרי שכל אחד יוצא מהאח הגדול,הוא זוכה למן פרסום כזה. חוץ מהראשונים שיוצאים,אותם לא באמת זוכרים אחרי תקופה. אני את דלית זכרתי רק אתמול כשראיתי אותה יושבת בגמר. אפילו את מעיין חודדה הספקתי לשכוח.

היום כנראה הבנתי דבר אחד,שפשוט מנצלים את התמימות שלי. ונמאס לי כבר!

בדקתי היום באינטרנט באיזה אתר,כמה בייביסיטר אמורה להרוויח כיום לשעה. היה רשום בין 30 ל35. כמובן שזה תלוי מהם הדרישות של ההורים מהבייביסיטר,למשל לקלח אותם,להוציא מהגן,לעשות אוכל,לשחק והכל. ואני כאילו עושה את כל זה. וכמה אני מקבלת לשעה? 22. כן כן,22. איזה ייאוש. והכי לא נעים לי לדבר איתם על זה שאני רוצה עוד ושזה לא פייר. והקטע שזה לא ילד אחד,זה שני ילדים קטנים ומעצבנים וההורים יודעים שהם עושים צרות ומציקים,רבים אחד עם השני,בוכים ומה לא. הם פשוט קמצנים. אני מרגישה יותר הקלה כשאני אומרת את זה עליהם כאן,כי זה מה שהם. ולא נעים לי להגיד להם בפנים. ברור שאני לא אגיד.

אתמול לפני שיצאתי הוא הראה לי את הפנקס שהם רושמים כמה שעות אני הייתי אצלהם וזה,והאבא במיוחד הוכיח לי שהוא קמצן. הוא אמר לי שהוא מוריד נגיד אם זה חצי שעה או אפילו רבע שעה. נגיד 22 שקל זה לשעה,אז חצי שעה זה 11,ורבע שעה זה 5 וחצי. איזה עלוב זה לעשות כזה חישוב! כאילו פאק,מה נסגר איתכם? תראו מה אני עושה בשביל הילדים שלכם. אוספת אותם מהגן,מכינה להם אוכל,סובלת את כל ההצגות שהם עושים לי,מקלחת את שניהם,מחליפה תקקי של הקטנצ'יק איזה 3 פעמים ביום,וככה הם נותנים לי? איזה גועל נפש של משפחה. ויעני לא חסר להם כסף. האבא רופא שיניים,האמא לא יודעת מה היא עושה...אבל גם היא עובדת בטח באחלה עבודה. אני פשוט לא מבינה את זה. איזה מן התנהגות זו?

אמא שלי אמרה לי להתחיל לעמוד על שלי. זה באמת נכון,כי הם מנצלים אותי ואני שמתי לב לזה ממזמן ולא נעים לי להגיד להם על זה משהו,מכיוון שאני צריכה את הכסף הזה. ואין לי מקום אחר לעבוד בו,בקושי מתקשרים אליי לעוד עבודות של בייביסיטר.אז אם אני עוזבת את העבודה הזו אין לי עבודה. ואם אין עבודה,אין כסף. פשוט אין לי ברירה,אלא לסבול את כל החרא מהם.

האמא אמורה לשלם לי גם הסעות,בנוסף ל22 שקל שאני שומרת עליהם,אז זה 32 שקל,וממש לא נראה שהם רושמים את זה. לא אכפת להם. לא אכפת להם שאני חוזרת לבד בשעה 8 בערב,מתה מפחד,מתכננת ומתפללת בלב שההליכה במקום החשוך הזה יעבור כבר. ולמה שיהיה אכפת? אני לא אתפלא אם הם ירצו לצאת בשישי בערב נגיד עד 2 בלילה ואני אלך והם ישאירו אותי ככה ללכת לבד. אין להם את זה. הם אנשים רעים. פשוט רעים.

אני כל כך מבולבלת מכל המצב שלי.

צה"ל לא מעוניין שאתגייס בכלל, נתנו לי פטור,מהסיבה הכי אידיוטית שיש. אז בסדר,בכיתה ח' רציתי צומי קצת ממשפחה וחברים ואיימתי להתאבד. אני לא מבינה למה הם לא חושבים צעד אחד קדימה ומחשיבים את זה. הם כאילו נמנעים מלקחת עליי אחריות אם יקרה לי משהו,אם אני אפגע בעצמי. איזה שטויות!

אני אמרתי לקב"ן שאני מאוד רוצה להתגייס,ושלא יחשיבו את זה,אז הוא נתן לי 3 אופציות.

או להתגייס לצה"ל למשך שנה בלבד,לתקופת התנדבות עם הקלות,או שירות לאומי,או ללכת לעשות מה שבראש שלי בעצם. ללכת לעבוד,ללמוד מקצוע,להישאר בבית ולהירקב אפילו. מה אכפת להם בעצם? הם שמים עליי פס.

אז החלטתי ללכת להתנדבות לשנה,התקשרתי אליהם מלא פעמים,הם לא חוזרים אלי. התקשרתי לפני מספר ימים אמרו לי שהם התקשרו פעם אחת ממוסתר ולא היה מענה,אז זה אומר שמפסיקים לנסות? זה כל כך מגעיל מצידם. ואני כאילו הכי מנסה שיש,והחברים בקושי מאמינים לי. אני זוכרת שעל ההתחלה כשסיפרתי שיש לי פטור חשבו שאני גרמתי לכך מרצוני,דיברתי איתם על ההתאבדות וזה,וזה הכי לא נכון. אני זוכרת את הרגע שנכנסתי לקב"ן,אני בכלל לא הבנתי למה הם רוצים שאכנס אליו ואז הוא התחיל לבלבל את השכל עם ההתאבדות,הציונים הנמוכים שלי בלימודי. איזה לא פייר זה. עכשיו כל החברים יהיו בצבא,ואני אהיה לבד...

הרי למה אני רוצה להיכנס לצבא? א' בגלל המשמעת שאולי אני אקבל וב' בגלל החברים. שמה מכירים באמת את החברים האמיתיים. אני ארגיש כל כך לבד, הרי החברים שלי לא יוכלו לדבר איתי הרבה,להיפגש איתי הרבה,ואולי אפילו אם הם ימצאו לעצמם חברים גם הקשר יתנתק. ואני ארגיש לבד יותר ממה שהייתי כבר המון שנים. למרות שהיו לי חברים,תמיד הרגשתי לבד בסופו של דבר. כי כאילו לא מצאתי את עצמי ביניהם. לא מצאתי נושא משותף איתם. אפילו שתי החברות שהכי סמכתי עליהן התגלו כגועל נפש של בנות. אז מה אני בעצם צריכה לעשות עם כל המצב? להתעקש? זה כבר הוכיח לי שזה לא עוזר.

אז התקשרתי לפני כמה ימים גל לעמותה לשירות לאומי,שלחו לי טפסים והכל. אני אעשה שירות לאומי. כאילו...זה נחמד והכל,אבל איזה חברים אפשר להכיר שם? זה גם תלוי מאוד במקום שאני אהיה בו,אם אני אהיה בבית חולים אני אכיר אולי בני 30 ומעלה. ואני הכי לא אתחבר אליהם..מה הקשר שלי אליהם?

אני כל כך מאוכזבת מעצמי ובכלל,מכל המצב הזה. אני מרגישה שכל הסביבה מסתכל עליי כ'משתמטת' אבל לא מבין באמת שום דבר. אף אחד לא מבין כמה אני ניסיתי ומנסה ליצור קשר איתם על מנת שיגייסו אותי,אף אחד לא מבין. ואף אחד לא מנסה להבין. כל אחד חושב מה שהוא רוצה לחשוב.

אני כלכך מפחדת,עוד חצי שנה החבר שלי והחברה הכי טובה שלי מתגייסים. מה אני אעשה? אשאר בבית?

אני בנוסף גם מרגישה שאולי אמא ואבא מאוכזבים ממני. וזה הכי מציק לי. אני אמורה להתגייס כמו כולם.

שירות לאומי זה בסדר,זה נחמד,זה תרומה למדינה! אבל זה לא מה שרציתי לעשות. רציתי להיות כמו כולם. מי מבטיח לי שאהנה בכלל מהשירות הלאומי? אז בסדר שיש לי בחירה לאן ללכת,אבל אין כל כך הרבה אפשרויות שאני אוכל ליהנות מהם.

אני בבאסה של החיים עכשיו.