הכניסה לבעלי חוש הומור בריא בלבד

עברו 18 שנה ורק עכשיו פתאום קולטים. לילה טוב ילדות. בוקר טוב צבא. זהו עכשיו אתה על מדים. עכשיו ברחוב או באוטובוס כשיקראו " היי חייל" הם יתכוונו אליך. הבית, אוי הבית. פתאום כל דבר נראה לך שונה. המנורה בפינה, העציץ בסלון, המיטה שלך. השכונה, גם היא כבר לא אותו דבר. אתה מסתכל ורואה דברים אחרת. מתפעל מגן המשחקים שהיית משחק בו, או מכל השיחים שהיית משחק בהם מחבואים. פתאום אתה רואה איזה ילדות מדהימה הייתה לך.

חודשיים קדימה.. מלחמה באה בבום. זה שאני חייל יש לזה משמעות. אתה שומע בבסיס מטוסים שממריאים להפצצה, ועוד חודשיים גם אני אעזור למאמץ המלחמתי. הולך ברחוב בעיר מסתכל על הסביבה וחושב.. אתה זה שמגן על כל זה, אתה שומר שאחרים ישנו בשקט, אתה דואג שאחרים לא ידאגו.

הבית – מקום המבטחים. חזרת אליו. איזה כיף. איכשהו גם בבית, אתה עדיין לא שקט. תמיד הענן הזה שמעליך. העול הזה שעל כתפייך וממען לרדת. אתה חוזר הביתה דרך הדלת הפתוחה לרווחה אך פיך נשאר סגור. לא כי אין לך מה להגיד. להפך.
למרות כל זה או בגלל כל זה אתה מבין. זאת המציאות היומיומית שלך, ולמרות המאבקים הפנימיים בתוכך אתה יודע שבסופו של יום אתה מעדיף שזה יהיה אתה. שאתה תהיה שם ברגע הנכון, כי רק על עצמך אתה באמת סומך.
תמיד כשאתה מסתכל על האנשים שמסתובבים בחוץ אתה מבין כמה הושפעת מהמקום הזה. כשאתה בצבא אתה באמת חושב ומתגעגע לבית, ברגע שאתה חוזר ופוסע לתוך החדר שלך אתה מבין כמה זה חסר.

שאלה שמעניינת אותי בזמן האחרון... אם נכניס טוסטר למקפיא, מי ינצח?

הרבה דברים קרו במהלך החצי שנה האחרונה..

התחתנתי (סתם בצחוק לא באמת), גיליתי מה קרה לביצת הקינדר הקלאסית (פירוט בפוסטים הבאים), עבדתי במקדונלדס (כן, גם אני נכנעתי למסעדן השטן הצהוב ואפילו נהנתי מזה ואני רוצה לחזור לשם), והתגייסתי.. כןכן אני חייל בצבא ההגנה לישראל...